ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזה נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר בקונטרס א' (אות ט"ז עש"ה) שמטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמם, כי אז נעשה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים ובהכרח אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך. והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפ"ע , דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלתי תלויים על אחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור ואז נתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופ,ן אשר אותם הפורקי עול נמצאים גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם מהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור. הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה: הן מצד הקיום, והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו כנז'(בק"א אות י"ג) והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר.

יח) ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בהספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה, עכ"ל. והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה.

יט) ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי כי הכל מודים שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות. ולפיכך לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שנתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות, לקיימם כלל, (ק"א אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשי של אבותינו הק' פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זה עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בהערבות הדרושה, ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט, כי מציאות הוא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

כ) אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', וינהרו אליו כל הגוים וגו', אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי אומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל (אות י"ט) כמובן, כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם, לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית' כמבואר, באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם: כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף זכות כלומר שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה להשוקל.

כא) ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוים עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות, משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכיות, באופן שהמה מכריעים על כף חובה שהיא אהבה עצמיית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של זכיות שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע שימאנו לקבל עולו ית'. וזה אמרו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשומין ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת עד שגומר ההכרעה הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת. ועד"ז אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה הכף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היה ההכרעה חסרה. והנך מוצא אשר ר"א בר"ש אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר"א בר"ש מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

כב) וזהו שמסתייע ר"א בר"ש מהמקרא וחוטא אחד יאביד טובה הרבה כי כבר נתבאר (לעיל אות כ') אשר הרגש התפעלות המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמיית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (בקו"א אות ט"ו) נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בהסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה כנ"ל (אות כ') עיין שם היטב בהמשל של שוקל שומשומין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, וע"כ פרץ בגנבה וכדומה, שנמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים אותו השומשומין היחידה שחבירו הניח שם, שנמצא, אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שבשביל שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותה של העולם כולו.

כג) ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי שאין כאן ב' דעות בהדבר אשר דבר תכלית הבריאה מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור כלבן כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמיית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו. מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו מה מלח ממתק את הבשר כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם, דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדול, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם, כנ"ל (אות ט"ז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה ומכח ב' הקדמות האלו נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דע"כ מכנה אותם הכתוב בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה הסתלק א"ע לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו הי' רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל (אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחודים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

כד) ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא הי' מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה, אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות לכל מין האנושי שבהעולם כולו, באופן שניצוצי הזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בהגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', והכף חובה יתבער מן הארץ.
כה) עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו בקונטרס הקודם (באות ט"ז) שמשום זה לא ניתנה התורה להאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, וע"כ נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה, עש"ה. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בהתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?

כו) ותדע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בההזמנה ההיא, ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה, כמ"ש (פ' יתרו י"ט פסוק ה') ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה' ע"כ. והנה לכאורה הדברים אינם מותאמים לתפקידם, כי השכל מחייב באם אחד מציע לחבירו איזו עבודה לעשות ורצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמא של תוכן העבודה ההיא, וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום להמקבל לעיין בה אם למאן אם להסכים, וכאן בב' מקראות האלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא שום דוגמא של העבודה ולא שום שכר חלף העבודה, כי אומר, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אח"כ אומר, והיתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה אלינו, גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלס, ויונתן בן עוזיאל, והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה, וכל המפורשים רש"י ורמב"ן וכו', והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו אע"פ: ויפרש, והיתם לי סגולה מכל העמים אע"פ שלי כל הארץ, ולזה נוטה גם דעתו עצמו עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא, והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י, ואח"כ מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, ובעיקר צריך להגדיר כאן עכ"פ איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש? שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחי' אחת עם קדושה, וממילא מובן שממלכת שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש וא"כ המלות גוי קדוש מיותרים.

כז) אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה: דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ומצות, מתבטא בהכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פירושו, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו, שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין – מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות, שהכהנים היו עושים בביהמ"ק, כי מה לי העסק בהמצוה של הקרבת עולה לה' שהוא מצות עשה, ומה לי אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה', ולא עוד, שהסברא נותנת אשר המצות עשה של ואהבת לרעך כמוך הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קרבן, שהוא משום מה שהוכחנו לעיל (באות י"ד וט"ו, עש"ה). אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהוא הזדככות הגוף (כנ"ל אות י"ב) אשר אח"כ יזכה בגללם את השכר האמיתי, שהוא הדבקות בו ית', שהיא תכלית הבריאה כנ"ל (באות ו' עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא בהמלות "גוי קדוש" שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהי' לה' אלקיכם כי קדוש אני ה' מקדישכם. והנך רואה שבמלות "ממלכת כהנים" מתבטא כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל קנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זהו ההגדרה היחידה, שאך אפשר להבין בענין "הממלכת כהנים" הזו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבהדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם. והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל ובמלות "גוי קדוש" מתבטא כל צורת המתן שכר שהוא הדביקות כנ"ל.

כח) ועתה מובן לנו היטב גם המלות הקודמות בכל שיעורם, כי אומר, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי: כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והיתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות, שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר זה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם, וסופם להדבק בי כנ"ל (אות כ') אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהוא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצות "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית': הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו. שלא מצאנו דוגמתה בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו בכל ביתו נאמן הוא.

כט) ובהאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרונה כמבואר בהמלות של "ממלכת כהנים", שהוא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת, שהיה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה הגדולה והרמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל קנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כהנים" בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקי' שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיוגדלו ויתחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה. כמ"ש לעיל, ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאה בהמלות "ממלכת כהנים" וכן בענין המתן שכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עוה"ז כבחי' כהנים, ולפיכך הגיע אליו ההזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחי' המתן שכר הכלול בהמלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו, ולאהבה עצמיית, שנמצאת כל הכונה מסורסת כנ"ל (באות י"ג) עש"ה והנה נתבאר אשר על שיעור המלה של צורת העבודה המתבטא ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות" ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו לא יותר.