דף הבית >> כלים לימודיים >> ספריית אור הסולם >> ספריית בעל הסולם >> הקדמות >> קובץ מאמרים
אור הסולם: מרכז מורשת בעל הסולם www.orhasulam.org
מאמר מאת בעל הסולם זצ"ל, מופיע בספר "הקדמות הסולם"

 
יהודה לייב הלוי אשלג
קובץ מאמרים 

 
מאמר א'

ביאור המצבים: הסתר, הסתר בתוך הסתר, וגילוי פנים

הסתר א' (ציור): שאין פניו ית' מגולים, דהיינו שאין השי"ת מתנהג עמו בהתאם לשמו ית' הטוב ומטיב, אלא ח"ו להיפך מזה, כי הוא מקבל ממנו יסורין, או שהוא מחוסר פרנסה, ויש לו בעלי חובות מרובים הממררים לו את חייו, והוא מלא טרדות ודאגות כל היום, או שסובל ח"ו ממחלות, ואינו מכובד על הבריות. כל תכנית שמתחיל אין עולה בידו לגומרו, והולך כל היום בלי סיפוק נפשי.
והנה באופן זה, אין האדם רואה את פניו הטוב של השי"ת כמובן, אכן אם הוא מאמין שעל כל פנים השי"ת סובב לו הדברים הללו, או מחמת עונש על העבירות שעשה, או כדי להיטיב באחריתו, כמו שכתוב (משלי ג, יב) "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכן אשר הצדיקים תחלתן יסורין, מחמת שהשי"ת רוצה ליתן להם בסופם שלוה רבה. אבל אינו נכשל לומר שכל זה הגיע לו בגורל עִוֵר וטבע ח"ו בלי חשבון ודעת, אלא מתחזק להאמין שהשי"ת סובב לו בהשגחתו את כל אלה, נבחן שרואה על כל פנים את האחורים של השי"ת.
הסתר ב', דהיינו הנקרא בספרים הסתר תוך הסתר, פירושו, שאינו רואה אפילו את האחוריים של השי"ת, אלא אומר שהשי"ת עוזב אותו ואינו משגיח עליו, וכל היסורין שמקבל, תולה שקיבלם מתחת ידי הגורל העור והטבע, והוא כי דרכי ההשגחה נעשים לו מסובכים ביותר, שמביאים לידי כך עד להתפקר ח"ו.
דהיינו (ציור): שמתפלל ועושה צדקה על צרותיו, ואינו נענה כלל, ודוקא בשעה שפוסק מלהתפלל על צרתו,
אז נענה.
בכל שעה שמתגבר להאמין בהשגחה, ומטיב מעשיו, פונה לו ההצלחה עורף, ויורד אחורנית באכזריות גדולה. ובשעה שמתפקר ח"ו ומתחיל להריע מעשיו, אז מתחיל להצליח ביותר, וינשום להרוחה ביותר.
לא יזדמן לו פרנסה בדרך כשרות, אלא דוקא בדרך אונאה להבריות, או על ידי חילול שבת וכדומה.
או שכל המכירים שלו שהם בעלי תורה ומצוה, סובלים עניות ומחלות מרובות, ומבוזים מאד בעיני הבריות, והבעלי מצוה האלו, נדמה לו שהמה חסרי דרך ארץ וטפשים מלידה, וצבועים גדולים, עד שמאוס לו לישב בחברתם אפילו רגע.
וכל המכירים הרשעים המתלוצצים על אמונתו, הנה המה המוצלחים ביותר, בריאים ושלמים, לא ידעו מחלה, פקחים, בעלי מדות טובות, וסימפטים בכל דרכיהם, יושבים בלי דאגות, ובבטחון ובשלוה רבה נמצאים כל היום ותמיד.
וכשהשגחה מסתרת לו להאדם באופן כזה, נקרא הסתר תוך הסתר, כי אז ח"ו רובץ תחת משאו, לא יוכל עוד להמשיך בהתחזקות להאמין שיסוריו באים לו מהשי"ת מאיזה טעם כמוס, עד שנכשל ומתפקר לומר ח"ו שהשי"ת אינו משגיח כלל על בריותיו, וכל מה שבא לו הוא ח"ו מידי הגורל והטבע, שזהו שאינו רואה אפילו את אחורים.

ציור של גילוי פנים

אבל אחר שגילה בשלימות את התבלין, דהיינו האור תורה שהאדם שואף לו, מחמת התחזקותו באמונת השי"ת, כי אז נעשה מוכשר להשגחה בגילוי פניו ית', שפירושו, שהשי"ת מתנהג עמו בהתאם, כשמו הטוב ומטיב ית'.
נמצא (ציור): שמקבל מהשי"ת רוב טוב ושלוה רבה, ומצוי תמיד בסיפוק נפשי, כי משיג פרנסתו בקלות גדול ובמילואו, לא ידע טרדות ודוחק לעולם, לא ידע משום מחלה, מכובד מאד בעיני הבריות, גומר בקלות כל מיני תכניות שעלה על דעתו, ובכל אשר יפנה יצליח.
וכשחסר לו דבר מה, הוא מתפלל ונענה תיכף על המקום, כי עונה לו תמיד בכל מה שידרוש ממנו ית', אף תפילה אחת לא שבה ריקם. ובשעה שמתגבר במעשים טובים, הצלחתו עולה במידה מרובה, וכשמתרשל, נמצא שבמדה זו יורד הצלחתו.
כל המכירים שלו הולכי בדרך הישר, המה בעלי פרנסה, לא ידעו מחלה, והם המכובדים ביותר בעיני הבריות, ואין להם שום טרדות, והשקט ושלוה רבה להם כל היום לתמיד, והמה פקחים, אנשי אמת, בעלי צורה, עד שמתברך ומתענג ביותר לישב בחברתם.
וכל המכירים שלו שאינם הולכים בדרך התורה, המה מחוסרי פרנסה, מוטרדים בחובות מרובים, וגם לא ימצאו להם אף רגע אחת לנשום בהרוחה, סובלים מחלות, מלאים מכאובים, ומבוזים ביותר בעיני הבריות, והמה נראים לו חסרי דעת וחסרי דרך ארץ, רעים ואכזרים עם הבריות, חנפים מלאים שקרים, עד שמאוס לו לישב בסמוך לחברתם.

*
שמו ית' מראה לנו שהוא טוב ומטיב לכל בריותיו, דהיינו בכל דרכי הטבה המספיק לכל מיני המקבלים שבכלל ישראל, שבודאי אין תענוג וטוב של אחד דומה לתענוג וטוב של חבירו. למשל, העוסק בחכמה לא יתענג מכבוד ועושר, ושאינו עוסק בחכמה, לא יתענג מהשגות והמצאות גדולות שבחכמה, אלא ודאי שלזה נותן עושר וכבוד, ולזה נותן השגות נפלאות בחכמה.

*
הביקוש של האדם להתחזק באמונת השגחת השי"ת על העולם בזמן הסתרה, מביאהו להגות בספרים בתורה, ליקח משם הארה והבנה איך להתחזק באמונת השגחתו ית'. והנה ההארות וההתבוננות הללו שמקבל על ידי התורה, מכונה בשם תורה תבלין, עד שיתקבץ לשיעור מסוים, והקב"ה מרחם עליו ויערה רוח ממרום, זאת אומרת, שפע עליונה.

 
מאמר ב'

ציור של הסתרת פנים

א', קבלת יסורין, כגון מחסור בפרנסה או מחסור בבריאות, בזיונות ואי הצלחה לגמור את תכניותיו, ואי סיפוק נפשי.
ב', מתפלל ואינו נענה. בשעה שמטיב מעשיו, למשל ששומר את עצמו שלא לאנות חביריו, נמצא יורד אחורנית, ובשעה שמריע את מעשיו, נמצא מצליח ביותר.
אין מזדמן לו פרנסה בדרך כשרות, זולת בדרך אונאה וגניבה או בחילול שבת.
ג', כל מכיריו ההולכים בדרך ישר, סובלים עניות ומחלות וכל מיני בזיונות. ומכיריו הרשעים המתלוצצים עליו יום יום, מצליחים ועולים בעשירות ובבריאות, ויושבים בשלֵו בלי דאגות.
ד', כל מכיריו הצדיקים מקיימי תורה ומצוה, דומה לו שהמה או אנשים אכזריים ועגואיסטים (-אנוכיים) משונים, או טפשים מלידה וחסרי דרך ארץ וצבועים גדולים, עד שמאוס לו לישב עמהם אפילו בגן עדן, עד שאינו יכול להיות בחברתם אפילו רגע.
ציור של גילוי פנים

א', קבלת טובה ורוב שלוה, השגת פרנסתו בקלות גדול ובמילואו, לא ירגיש דוחק לעולם, לא ידע מחלות כלל, ישיג כבוד בכל אשר יפנה, וכל תכניותיו שיעלה על דעתו, גומר בקלות בהצלחה רבה.
ב', מתפלל ונענה תיכף על המקום. בשעה שמיטיב מעשיו מצליח ביותר, ובשעה שמריע את מעשיו יאבד את הצלחתו.
ג', כל מכיריו ההולכים בדרך הישר, המה בעלי פרנסה ועשירים, בריאים לא ידעו שום מחלה, ומכובדים ביותר בעיני העולם, יושבים בהשקט ושלוה רבה.
ומכירים שאין הולכים בדרך הישר, המה מחוסרי פרנסה, מלאים טרדות וצער, סובלים מחלות ומבוזים ביותר בעיני הבריות.
כל המכירים הצדיקים רואה אותם פקחים ובעלי חשבון, בעלי דרך ארץ עם הבריות, אנשי אמת, בעלי צורה, עד שמתענג מאד להיות בחברתם.

 
מאמר ג'

סיכום סדר ההקדמה לפנים מאירות ומסבירות

הסדר:
ד' מפלגות: המון עם, עשירים, גבורים, חכמים, בדומה לדומם צומח חי מדבר, ומתפתחים על ידי ג' נטיות קנאה תאוה כבוד, והגדול שבהם הקנאה. [אות ג]
בשיעור שמוכן להועיל כך מוכן להזיק. [אות ג]
באלו שכח הקנאה בהם, יש פחד מהתערב תאוה וכבוד, ויחריבו העולם. [אות ד]
שהעונג אמיתי נשאר באין סוף שהוא ענין מגדל מלא – והצמצום היה לבריאתו של אדם הראשון – והשגת הדביקות. [אות ו]
ביסוד מובא שעיקר הכונה דתורה ומצות הוא הדביקות. [אות ו]
הסתירה מב' הנהגות, המציאות וקיום המציאות. [אות יא]
גם בקדושה יש ב' הפכים, ט' ראשונות ומלכות, אלא שהמלכות נמצאת בזווג עם ט' ראשונות. [אות יב]
המערכה דקדושה ודסטרא אחרא הפכים ממש. [אות יב]
התיקון דהשואת הצורה לא יצוייר לא בקדושה ולא בסטרא אחרא, כי צריכים לבא בנושא אחד. [אות יב]
צורך דשבירת הכלים לתקציב הקיום שהוא ש"ך ניצוצין. [אות יג]
הסטרא אחרא מחוייבת למציאות בל"ב – ובהשגת רפ"ח לקדושה אז יכול הקדושה לקיים המציאות, ובחסר מרפ"ח חוזר ההנהגה לסטרא אחרא. [אות יג]
קודם החטא הי' רפ"ח דקדושה, ועל כן היתה מנהגת המציאות, ועל כן הי' ההשגחה פרטיות ומסודרת – ועל כן לא היה משיג בירורי אמת ושקר בעולם אפי' בכלל – ויש כאן נידון כלל ופרט, אשר בהשגת רפ"ח לפרט, לא ניכר באור מקיף ואור פנימי הכללים, אלא דוקא באור פנימי של אותו הפרט. [אות יג]
חסד וצדקה מלאכי האור פנימי דנשמה – אמת ושלום אור מקיף. [אות יד]
אדם הראשון לא הי' לו כלי חיצון לאור מקיף מצד היצירה – וטען כולו שקרים. [אות טו]
חטא בעץ הדעת הי' בעלילה, כדי שיקנה כלי חיצון. [אות טו]
הס"מ רכיב על נחש והכשילו בדבר אמת בתחילתו.[אות יז]
ענין הטעות הי' באכילה הב' על דרך גזירה ביאה א' וכו'. [אות יח]
חומר של עץ הדעת שהיא מבחינה ד' ונמשך זה בגופו – ונשמת חיים שהי' אלקיות נפרד מכח הצמצום מבחינה ד'. [אות יח]

מעשה ה' לא נפסק, אלא מכלל אחד נעשה שלשלת ארוכה על גלגל שינוי הצורה לריבוי ולדורות – והיא זעת חיים דקודם, ד'מעלין בקודש ואין מורידין' (יומא יב, ב). [אות יח]
(ומקרה אדם והעולם אחד הם, שהם פנימיות וחיצוניות, וזה סוד השגחה פרטיות, דהכלל הקדום נתפרט לפרטיות דס' רבוא נשמות ואלף דור (דרב ותלמיד לא מגופים), אמנם מושגחים על דרך כלל הנשמה דאדם הראשון, כלומר, דישלים הכונה ע"ד שנגרש מגן עדן לכונה זו. וסדר מערכות הקדושה שמפרנסת את המתקרבים אליה, לא לפי הכלל כולו, אלא לפי הפרט ממש, וסדר הסטרא אחרא שמפרנסת גם כן לפי הפרט. אמנם שניהם מוקפים באור נשמת חיים דאדם הראשון, להגיעו על הכוונה מתוך שני המערכות).
והנה ב' קלקולים נעשו בסבת עץ הדעת, שהמה נמשכים זה מזה: א' הוא השנאה בין הקב"ה וגופו דאדם הראשון, שהוא אבידת נשמת חיים באפו. ב' הוא ירידת רפ"ח מהקדושה לסטרא אחרא, כי הקדושה כבר אינה יכולה לכלכלו, מפני השנאה, והוכרחה להתלבש בקליפות, שזה גרם בנין הגדול לקליפות כהאידנא. [אות יט]
וצריך להבין חומר ענין העונש וכו', שאינו ח"ו בדרך נקמה, אלא הוא ענין קודם ונמשך בחיוב, ולהסביר לך זה, לפאטאגראף (-צילום, תמונה) צריכין.
וכבר נודע שכל הבריות והמקרים דהאי עלמא המה אותיות להקדושה להיותם ענפים משורשיהם שביצירה, והיצירה מגבוה הימנו, והגבוה מן הגבוה מעל גבוה וכו', כל אחד ואחד משורשו. [אות יט]
והנה הנגע בגוף המה אותיות לתמונת הסטרא אחרא, כמו שכתוב בזוהר קדושים, וכן באידרא, דנקרא נגעי בני אדם. וכן צורת הנגע שהיא תענוג דפירודא וכו'. [אות יט]
הרי לך צורתה בראות התביעה שאינה עומדת להפרע, ובהתאמצו לפרוע מתרבה החוב, עד שנוטל נשמתו בחובו. וזה התביעה נקרא חרבו של מלאך המות, ופתיחת פיו היא הפרעון שפורע, וסם המות המשחית דם הקומה היא הטפה מרה שמפיל לפיו ונוטל נשמתו. [אות יט]

 
נרשם בשולי הדף:

סוד הכתוב (ע"פ ישעיה סא, ז) "בארצם ירשו משנה": ב' הפסדים הגיענו על ידי עץ הדעת, א' שלילת רפ"ח המושפעים בנו, שהוא סוד 'עולה ומשטין', והיו הקיום של המציאות והמציאות שוים זה לזה. והב' היא שבאו לידי הקליפות והסטרא אחרא, שהוא ענין אור המעדנים והתענוגים המושפעים מסטרא אחרא והקליפות. ועי' בספר דף ו' ע"ב (הקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות יט), שזה סוד התענוג שבהנגעים, שלפי ריבוי קבלת תענוג, כן יתרבה המכה. ואחר כך כשמתרפה מעל, שוב מוכרח ח"ו להתענג, ע"ש. ועל דרך זה שכרם כפול, כי זוכים רפ"ח, וזוכים להשיג עדן אור אין סוף ברוך הוא.
ויש קושיה בזה הירידה בסבת החטא, הא נקודת הצמצום א' הוא הנקודה דעולם הזה, ואין כאן מקום לנפול.
והתירוץ א', דהיתה בלי אור כלל, וחלל פנוי אינו עולה בשם. הב', שאין העילוי והירידה דבוק בהמציאות – אלא רק במשיגי המציאות, וכיון שירד המשיג, נקרא גם כן שירדו המושגים. על דרך משל מספר מחוכם שהגיע לידי דור אחד שכולם כסילים, נמצא ערך הספר ירד לגמרי, ובזה הוא להיותו נעשה מקור לכסילות – (ולפי זה אפשר לומר דכל הריבוי עולמות שישנם בהמציאות, הוא נערך לפי ריבוי דרגות שבהמשיגים אותה, אמנם אין כאן אלא מציאות אחד).

 
מאמר ד'

מנא ליה לחז"ל דחוצפא יסגי

והוא משום ד'פני הדור כפני הכלב' (סוטה מט, ב), כלומר צווחין ככלבא הב הב, מבחינת גדלות הקבלה – וממילא המה משוללי החכמה – וממילא שונאים חכמה, דכסיל שונא חכמה – וממילא חוצפא יסגי, שמבזים בעלי שכל. וממילא "ירהבו נער בזקן" (ישעיה ג, ה) – דבאמת לחיים הגשמיים, הנער יותר מוצלח ויותר משובח מהזקן, להיות חלקו בחיים, ומארבעים שנה ולמעלה כבר הולך למות, וחלקו בחיים מתמעט והולך. אלא הנער מכבד לזקן מפני שקנה חכמה, ואם חכמה אין כאן, ממילא כבוד אין כאן.
ויש לחקור, מנא ליה לחז"ל נבואה זו. כי כל דבריהם דברי חכמה, ומהיכן המציאו להשכיל שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו'.
אלא כמו שנתבאר, דענין התפשטות החיים הכללים ... דאדם הראשון, היינו משום דאין ב' הפכים וכו', על כן נסתדרו בזה אחר זה. ואם יהיה בזה אחר זה, אם כן לא יהיה תיקון להרשעים, דתמיד יבואו בפני עצמם. ועל כן נעשה כח הריבוי, באופן דשתלן לצדיקים בכל דור ודור, ובאופן זה מזדככין הצדיקים על ידי הרשעים, וכן נענשים הרשעים על ידי דביקות הצדיקים.
אשר על כן, בכל דור ודור משתלמים איזה מספר נשמות, ומגיעין לגן עדן ... שהי' אדם הראשון קודם החטא.
ולפי זה נמצא, דבדור אחרון, כבר נחסרו מדור ההוא חלק היותר גדול מנשמת חיים השלימה דאדם הראשון, ועל כן פני הדור ככלב וכו', וכנ"ל.
(או יאמר, דכבר ידעו דמשיח בן דוד בא או בזכאי או בחייב, וכיוון שנארך הגלות, אם כן בהכרח שיבא בדור שכולו חייב – והיינו בענין גדלות הקבלה, וכיון שפני כלב להם וכו' כנ"ל).

*
הצורך בריבוי נשמות / הסטרא אחרא וקלקולה

וצריך שתבין הצורך לריבוי ס' רבוא נשמות דכל דור, וגם לריבוי דורות.
והענין, דאי אפשר גם להיחיד להשיג מטרתו בפרטות, אי לאו שיהי' מצוי בדורו כלל נשמת חיים דאדם הראשון, אשר אז יכול היחיד למשוך לתוכו כח הריבוי, על דרך שאמרו "היכי דמי תשובה, באותו זמן ואותו מקום ואותו אשה".
והנה חטאו של עץ הדעת היה באדם כללי (והרוחני לא יתפרד), והתשובה באדם פרטי.
אמנם יש בכלל העולם, כללו של קומת אדם הראשון ושל הרשימו דנשמתו, וכל בני העולם על ידי האויר המקיפם, מתחברים בערך דביקות, אשר הידיעות והשכליות והתאות עוברים ושבים מזה לזה, על דרך הדם העובר ושב בקומת גוף אחד.
ובזה נמצא דאדם אחד השב בתשובה נמצא מחויב להכריע כל העולם כולו.
וזהו ענין "בזיעת אפך וכו' ". דבמעשה ה' לא יקרה שינוי, אלא הכלל נתפרט כשלשלת ארוכה לגלגל שינוי הצורות וכו', דמעלין בקודש וכו' (יומא יב, ב).
האדם והעולם הם פנימי וחיצון, ועל כן בירידת האדם הנצחי לגלגול בצורות ... מכל המציאות.
והנה ב' קלקולים וכו': א' שנסתלק מגופו נשמת חיים הנצחית הכללית. ב' שרפ"ח חזרו לסטרא אחרא לסיפוק בידיהם לקיום.
ובזה תבין שהמיתה היא בחיוב מהחטא, שזה שורש דברי חז"ל שאמרו, "הוא היצר הרע, הוא השטן, עד נוטל נשמתו". דקלקול א' הוא 'עולה ומקטרג', כלומר שעשה קטרוג ושנאה בינו ובין .... וקלקול ב' הוא ענין 'נוטל נשמתו'.
וכמו שציירו זה במלאך המות בא וחרבו שלופה וכו', והוא פותח פיו וזורק הטפה שבקצה החרב. לכאורה אם חרב, וטפה למה לי.
אלא להבין דבריהם, בהכרח לצייר היטיב הסטרא אחרא שתוכל להשכיל עליה. ועל כן אראה אותך הענף שלה בעולם הזה, כנודע, דכל עולם תחתון ומלואה המה אך ענפים לעולם העליון הימנה, כמו שכתוב בפתיחה כוללת אות טז, דעל כן דרך המקובלים לברר מושגים העליונים בענפיהם שבעולם הזה, ועי' בפנים מסבירות ענף ה', ועל כן כשאנו מסתכלים על דרכי הענף, אנו משכילים על ידיו הדרכים שבשורש, דעל כן מתיחדים המה זה לזה.
ועי' בזוהר תזריע (אותיות קלו-קמג) אשר הנגעים השכיחים בגופים דעולם הזה המה ענפי הסטרא אחרא שבעולם העליון.
והנה תמצא ענין הנגע בגופו של אדם, אשר מולידה רצון לגרד ולחכך וכו'. והנה לפנינו צורת הסטרא אחרא עד סופה, שראשה הוא קבלה לעצמה בפירודה וכו', וגופה היא תביעה שאין לה תשלומים, וכפי התשלומים יתרבה החוב, צומח ועולה החוב עד שפגעתו בטפה של סם המות.
והנה לפנינו צורת הסטרא אחרא מראש עד עקב, שראשה הוא הקבלה לעצמה בפירודא, כהרגש התביעה שבהנגע, גופה היא תביעה שאינה עומדת להפרע, ועקבה היא טפה של סם המות שמטילת בקומת בשר ודם.
מאמר ה'

ביאור ויכוח השי"ת והמלאכים בעת בריאת העולם

 ... ובזה נבין קושי' החמורה שיש לנו בענין ... ... ... ויפח באפו נשמת חיים, דהיתכן דמעשה ה' יהיה אפשר להתבטל.
ועוד קשה, פשטיות הכתובים, דהשי"ת אמר לו "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), והנה חי קרוב לאלף שנים. ותירוץ חז"ל אינו עולה לפי פשט המקרא.
 
 ו' קושיות בענין ד' כתות אמת ושלום חסד וצדקה

ומתחילה נבאר הצורך לעולם הזה והצורך לשבירת הכלים.
והענין, דהנה נתבאר דהשלימות לא נמצא אלא באין סוף, ומצמצום ולמטה נעשה בחינה אחרונה לחלל פנוי. ובזה נמצאים ענין העשר ספירות בב' הפכים, ט' ראשונות ובחינה ד'.
אמנם עיקר ההפכיות הוא בבנין הסטרא אחרא שכולה מבחינה אחרונה. אבל בהקדושה נעשה בחינה אחרונה בטלה לט' ראשונות (ואור שבה הוא במוחשך דט' ראשונות).
ונתבאר דנשאר בחינה אחרונה ריקנית בבנין הקדושה. דאי לאו הכי, היה נמנע תקונה, דאי אפשר לתקן דבר שאינו במציאות.
והנה הן בסטרא אחרא והן בקדושה לא יצוייר תיקון. כי בסטרא אחרא אין בחינת חיים, וכל שמגיע אליה, נפסד ומת. ובקדושה אין בחינה ד' מתוקנת באורה כלל, אלא בבחינת טפלה. ותדע שלא שייך כלל כלי בלי אור, אלא האור שבה אינה מבחינתה עצמה, אלא מט' ראשונות. ואם כן, אין תיקון לבחינה ד'.
ועל כן לאדם צריכין, שהוא מוכן בזה אחר זה להמצא ברשות שני המרכבות, דסטרא אחרא ואחר כך דקדושה, שאז יכול להפכה.
אמנם הסטרא אחרא הוא בלי אור (דל"ב האבן), דהוא נהירו דקיק שאין אדם יכול להתכלכל על ידיהם.
והוא סוד שבירת הכלים, דנשאר ל"ב האבן לסטרא אחרא, ונעשה הכנה לבחינת ירידת העולמות על ידי חטאו של אדם הראשון, שענינו הוא התערב טוב ברע, כלומר שבא אור עליון ונפל לרשות הסטרא אחרא, ונעשה מהם התפשטות אבי"ע דקליפה, באופן שיהיו מספיקים לכלכל האדם בעת קטנותו ולקבוע בו בחינה ד', שבאופן זה מוכשר למטרתו.
ויובן לך בזה ענין אור פנימי ואור מקיף וכלי חיצון וכלי פנימי, הנמצא בזוהר ובכתבי האר"י.
דנתבאר שאור ט' ראשונות ובחינה ד' המה ב' הפכים, זה להשפיע וזה לקבל, ומוכרחים לבא בזה אחר זה, אמנם במקום אחד אי אפשר שיתחברו בסוד שלום, "ועל כן צריכים לב' מקומות", והיינו כלי פנימי וכלי חיצון.
ובזה תבין המדרש הנ"ל, דהני מלאכים המה משמשי הנשמה, כמבואר בכתבי האר"י בעץ חיים שער ..., עיין שם היטב, ונמלך עמהם לדעתם ולצביונם, כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה יא, א ; חולין ס, א) דכל מעשי בראשית לדעתו נבראו ולצביונם נבראו.
והנה חסד וצדקה הם סוד אור פנימי. בחינת ט' ראשונות נקראים חסד, דענינו להשפיע. ובחינה המגיע מט' ראשונות לבחינה ד' נקרא צדקה, משום מלכות דלית לה מגרמה, אמנם זה גם כן רק מבחינת ט' ראשונות ולא בחינת עצמה, דהא אין העשיר משלים לעני בהצדקה, אלא חיי שעה לבד.
ואמת היא סוד אורה עצמה, שהוא סוד האור המסוגל להשיגה לאין סוף כמטרם מתחילה, ושלום הוא סוד החיבור דאור ישר הנקרא אמת, עם אור פנים הנ"ל הנקרא חסד וצדקה.
וטען האמת, ד'כלו שקר', כלומר היפך האמת, דכל העבודה לשקר לשוא בלי תועלת (שוא היפוכו דאמת, ואין שקר היפוכו דאמת), וטען השלום דכולו קטטה, כלומר דאין הכלי פנימיים מתחברת לעולם בכלים מקיפין, דהיא נשלמת בהפכיות, וזה קם וזה נופל. וכל זה טענו משום דראו שאין להם מקיפין, כמו שכתוב בזוהר (קדושים אות סב), דאדם הראשון לא הוי ליה מהאי עלמא כלל.
ובזה יתבארו הפסוקים דחטא דעץ הדעת, דכתיב (בראשית ב, כה) "ויהי שניהם ערומים ולא יתבוששו", פירוש, דהלבושים בכל מקום הוא ענין כלי לאור מקיף, כנודע בעץ חיים בביאור לבוש והיכל, עיין שם היטב.
ומעיד הכתוב דלא הי' כלי מקיף, ועל כן לא נכשר למישלם, משום דלא נתבוששו. פירוש, דלא הרגישו חסרונם, דהרגשת חסרון הדבר הוא הכנה ראשונה לקנין של הדבר, ועל זה צריכים לכלי, שבהיות להאדם הכלי והוא ריקנית מאור, אז מרגיש בושה מחסרון האור – ובאין לו גם הכלי, אז לא יתבייש, אפי' שהוא סוד (קנאת איש מרעהו), וכן כל ההמשך דעץ הדעת עד גמירא.
 
ובזה הושלך האמת ארצה, כי גם רפ"ח וט' ראשונות דמלכות נפל לרשות הסטרא אחרא והקליפות, ונתפשט שליטה של שקר ..., ונקרא שנשלך האמת ארצה.
דמעיקרא הי' בשמים, כלומר בלי פעולה, משום דלאדם הראשון לא הי' לו כלי חיצון – ועל כן טען רק על בריאת אדם בארץ, שאינו ראוי לפעולתו, אמנם לא נשלך ולא נזרע, כי הבחינה אחרונה היתה בחלל פנוי בלי אור, ול"ב ניצוצין שהי' לה, הם סוד בחינת נהירו דקיק בלי שליטה והתפשטות.
אבל כיון שחטא אדם הראשון, אז נפלו ונתבלבלו צירופי אדם הראשון ורפ"ח ניצוצין לסטרא אחרא, ונמצא שגם האמת במהותו נחתך ונפל לפירודא שהיא שקר.
אמת) וזה הכלל, שהיחוד דבחינה ד' נקרא אמת.
שקר) ואם הסדרים אינם מביאים להמטרה נקרא שקר.
זריעה) ואם הסדרים מגבירים ונותנים התפשטות לסטרא אחרא ולבחינה ד', נקראים זריעת האמת, כלומר הוספת קלקול.
קודם הבריאה היה האמת בשמים, כלומר שלא הגיע ליד מקבלים – ועל כן הי' טוען שהבטחון על האדם הוא שקר, כי אין לו כלי חיצון.
חסד וצדקה) והאדם נברא בהסכמת חסד וצדקה לבד, שהם ענין אור פנימי, אור חסד לט' ראשונות דבנין אדם הראשון, ואור צדקה לבחינה אחרונה שלו, שנקרא עני, "אמנם בבחינת טפלה".
ערומים) ואז היו ערומים ולא יתבוששו, שלא הרגישו אפילו חסרון אור שלהם (שהוא סוד העניות בחינה ד'), כטענת האמת והשלום.
טענת קטטה) וטענת השלום דכולו קטטה, הוא ענין ב' הפכים שיהיה תמיד במחלוקת להיותם במקום אחד – ואפי' בב' זמנים, שיהיה אז אפשרות השליטה, אכל "בקטטה", על דרך "לא חרבה צור אלא מפלתה של ירושלים" (ע"פ מגילה ו, א) – אבל לא בדרך תיקון. 
לא הי' ב' דעות בהשגחה אם הי' הצדיקים נגמלים וכו', ובזה תבין אשר אדם הראשון קודם החטא לא היה מסוגל אלא לבירור דטוב ורע לבד.
וזה סוד "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" (בראשית ג, ו), כי בזה נשלם גמר הבירור שלהם, כי טוב ותאוה ונחמד. כי בשליטת הסטרא אחרא, לא היה שום טוב ותאוה, אלא מר ורע לבד.
וענין טוב ותאוה שמצאו בעץ הדעת היינו מצד אכילתם בקדושה על מנת להשפיע, שבדרך זה אין לסטרא אחרא רשות בה. על דרך שאמרו שלא נתקררה דעתו עד שבא על חוה, ובזה הבין שרצון אלקים הוא חוה, ולא הבהמה וחיה.
ובזה נצח הנחש לחוה, שאמר (בראשית ג, ד-ה) "לא מות תמותון, כי יודע אלקים ביום אכלכם ממנו והיתם כאלקים", כלומר דאלקים ציוה שלא לאכל אלא באופן הנאתם של בהמות וחיות לקבל לעצמם, אבל לאכול כדי להיות כאלקים, כלומר להדבק בו בהשואת הצורה, על דרך זה לא הי' אסור מעולם, כי תחברו הטוב והרע, שעל כן ברא העולם ואותכם וכל מלואה.
עד שאמרו מן העץ אכל וברא את העולם (בראשית רבה יט, ו), כלומר, דכל הבריאה הוא לאתקין עץ הזה.
ואז התחילה האשה לבדוק ולברר את העץ על ידי בירורין הנאמנים ששלטו בזמן ההוא, דהיינו אם טוב ואם רע, ותרא כי טוב וכו' (בראשית ג, ו).
וענין המכשול היה כי אינו דומה אכילה ראשונה לאכילה שניה, על דרך שאמרו גבי יבמה, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב', דהא' יכול להיות במצוה, אבל הב' קרוב לעברה שיכון להנאת עצמו.
ובזה תבין מאמר חז"ל (בראשית רבה יט כב) "אכלתי ואוכל עוד", שהוא פלא. אלא רמזו החטא שלו אשר הזוהמא נדבקה בו לאכול עוד, ושלא הי' עוד לסבת נחת רוח ליוצרו כמו אכילה א' (על דרך משל במנזר עצמו מיין שמהניא וכו').
והוא השגה של שקר הא' בעולמות, כי ענין השקר הוא מתוק בתחלתו ובסופו מר הוא, כן השיג העץ הדעת לטוב ונחמד בתחילתו, דכולו לגבוה סלקא, ולא הי' רשות לסטרא אחרא דקליפה, אבל נדבקה בו הרצון דגדלות הקבלה, שאחר זה השיג המרכבת דסטרא אחרא, ונמצא מתאנה.
השלכת אמת ארצה) וזה סוד זריקת האמת ארצה שזהו מכה הראשונה בהשגת האמת.


 
מאמר ו'

הצורך בריבוי עם לתיקון חטא אדם הראשון

ודע, שלענין חטאו של אדם הראשון בעצמו, אין צורך לריבוי עם בהמון גדול כהיום הזה. שהי' די להמשך אדם מאדם בזה אחר זה עד גמר שיתא אלפי שני, על דרך היחשׂ שבדברי הימים (א, א), "אדם שת אנוש וכו' " עד היום, לאדם אחד בכל דור ודור – שזה מספיק לענין הנרצה הנ"ל לב' הפכים שאינם יכולים לבא בנושא אחד, יכולים לבא בו בזה אחר זה.

והענין, דבסבת חטאו נסתלק ממנו אורו העליון לשורשו, ומרבית ניצוצי נשמתו נפלו לבנין פרצופי סטרא אחרא והקליפות שנבנו בהתפשטות גדול מחורבנו.

ונתבאר (בדף הקטן) שסגולה גדולה יש בכח הריבוי – ונעריך זה על דוגמא מהחוזר ושונה על פרקו מאה פעמים ואחד, שלא במהרה הוא שוכח, ואע"ג שודאי לא נוסף בו אור השכל בהולכו וטוחן ענין אחד, אמנם יש בו סגולה אחרת, אשר אור השכל מתרבה עמו בכח התמדתו על הצורה הקטנה פעמים הרבה.

וכן כיון שנבנה האדם מבנין זר והפכי בתכלית הריחוק מפרצופי הקדושה, על כן נעשה כמו איש שאינו מסוגל לזכור את למודו, ובא לו באוזן אחד ויוצא דרך אזנו השניה, והיינו משום שמוחו מגושם, והוא והחכמה אינם יכולים לישב בכפיפה אחת. ויש סגולה לזה, להתמיד על הענין הרבה פעמים, ואז נעשים אוהבים זה לזה, לא יתפרדו זה מזה לנצח. על דרך זה, אין אור עליון המגיע לאדם על פי אופנים הידועים, יכול לדור עמו במדור אחד, ואין שכל האדם מסוגל להשיגו ולהחזיקו – ועל כן נתרבו לו האותיות ברוב עם, שאף על גב שאין בהמון הוספה, ומאה מהם כחד דמיא, מכל מקום הרי הולך ומתמיד על לימודו והשגתו.

ואין לשאול, דאם כן, הי' צריך להיות להקדושה רוב עם לחזור משנת הקדושה עליהם עוד ביותר ממה שיש להסטרא אחרא, כי אליהם הוא שכן קרוב, ואין צריך לריבוי.

אמנם תדע שאין כאן שום הכרע באותיות המפורדות למי הם שייכים, כי זה תלוי באדם המצרף האותיות האלו. שהדורך בדרכי הקדושה, כל מה שרואה ושומע, מצרפם לצירופים טובים, צירופי קדושה. והפוסע בסטרא אחרא, מצרפם צירופים דסטרא אחרא. על דרך משל מאותיות דבית הדפוס וכו'. וזה ענין השמות צדיק ורשע, על שם הצירופים שהמה עושים. ונתבאר, דכח היחיד באיכות, והריבוי בכמות.

ובזה השגנו משקל באנשי הצורה, באם אנו רוצים למדוד כח חכמתו של איש הצורה, אנו שוקלים כנגדו כח הריבוי של הדיוטות, שיש לומר שאדם זה שקול נגד מאה הדיוטות, כלומר, שיכול להכריע אותם בכח חכמתו. ועל הב' אפשר לומר ששקול כנגד אלף הדיוטות או נגד רבוא או ס' רבוא, על דרך שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א, סד ; זהר בשלח אות סח) שקול משה נגד ס' רבוא, ויאיר בן מנשה כנגד רובו של סנהדרין (סנהדרין מד, א).

 

מאמר ז'

ביאור קנין אדם הראשון לכלי דבחינה ד' בסיבת חטאו

יש אור פנימי ואור מקיף בקדושה, ואור פנימי ואור מקיף בסטרא אחרא.
תחילת מציאות הסטרא אחרא, הוא מבחינה אחרונה דקדושה, חלל פנוי, ונהירו דקיק מל"ב האבן. ובנין אור פנימי וכלי פנימי ואור מקיף וכלי חיצון דסטרא אחרא, מניצוצין וכלים דאדם הראשון.
הסטרא אחרא מתמעטת על ידי מעשים של אדם, ומתרבת מהם.
והוא, דכבר נטבע באדם ששה עודפות – וכן בעולם יש עודפות כמו קוץ ודרדר וחיות ועופות שאין בהם צורך, ומציאות העודפות היא ממיעוט קומתו דאדם הראשון. שבהיות קומתו בשלימות, היה צריך לכל אלו העודפות, ואחר שנתמעט, נמצא הבריאה בעודף גדול על ההשגה והקבלה – ונשתיירו כל אלו בבחינת עודפות שאין מי שיהנה מהם (כמו הבתים של עיר חריבה המרובים בשיעור גדול על הדיורים שבעיר).
אמנם נתבאר שכל הצמצומים אינם נוהגים אלא באור ותענוג והנאה וכדומה, אמנם אינו נוהג בכלים, כי כל הכלים נשארים לדור אחרון משיגי קומת אדם הראשון בשלימות, שידעו לתקן כל אלו ולהנות מהם. ועל כן נשארו כל העודפות בבחינת התביעה. וכמו שתדע שמהות שורש כל כלי, היא התביעה והרצון לקבל שבה הושרש. ועל כן נמצאים גם בבנין האדם כל הכלים שהיו באדם הראשון אליו בבחינת התביעה לבד, אבל לא בבחינת הפרעון והקבלה.
והנה בחטאו של עץ הדעת קנה האדם כלי חיצון, שהוא ענין גדלות הקבלה, המדה הפכי ופירודא שבשבילה אבד קומתו דהאור שהוא ענין החיים הנצחיים הנקרא זיהרא עלאה ונשמת חיים דנפח השי"ת באפו, כמו שכתוב בזוהר, דמאן דנפח מתוכו נפח, והבן, ונשאר אמנם בבחינת הכלים.
והנה אחר שנפרד מהשי"ת, ניתנו לו כתנות עור (בראשית ג, כא), שהמה הכלים שעיקר בנינם מבחינה ד' שנקרא עור, כמו שכתוב דעצמות גידין בשר עור המה חכמה ובינה תפארת ומלכות, שהמה מקבלים זיעה של חיים במקום החיים האמיתיים.
ובזה תבין סוד הכתוב (בראשית ג, יט) "בזיעת אפיך תאכל לחם", כלומר, בהשגת החיים שלך, אתה מוכרח לאכול לחם, שהוא יתן החיים הגשמיים באפיך במקום חיים הרוחניים שנפח ה' באפו.
ובמליצה, נמשל הענין בהבחן נשמה ורוח כלפי הזיעה, שיצא הנשמת חיים, ובמקומו בא הזיעה של חיים טפין טפין על ידי מושג הלחם מסעודה לסעודה, שקונה שיעור טיפה של חיים על המשך איזה שעות – ולפיכך נקרא מין החיים הזה בשם זיעה.
ונתבאר, שיש ב' מושגי החיים, שמושג הרוחני שהוא פעם אחת על תמיד, נקרא נשמה ונפש. ומושג חיים הנקנים על ידי סעודות לחם שהוא מגיע לו בשיעורין קטנים ובהפסקות בזה אחר זה כמו טפות של מים היורדין מהצנור, נקרא זיעת חיים. והן מושג הרוחני והן מושג חיים הגשמי, שניהם נקשרין באפו של אדם.
ונחזור לענין כתנות עור שכוללים כל הכלים שהיו בבנין אדם הראשון מטרם שאבד קומתו הנעלה, אלא שמותאמים לקבל הזיעת חיים על ידי הלחם והסטרא אחרא.
ועל כן נשארו בבנין גופו ששה עודפות שהמה מיותרין לו, כי כולל ה' פרצופין, מוח עצמות בשר גידין עור, ובכל אור מקיף יש כלי עודפות.

*

לא היו ב' דעות בהשגחה אם היו הצדיקים נגמלים כמפעלם הטוב והרשעים יקבלו על מעשיהם כדי רשעתם.
כי באופן זה הי' נגדר הקדושה במציאות הטוב והמתוק, והסטרא אחרא הי' נגדרת במציאות המר והרע.
ובזה היה משפט הבחירה נתונה לנו על דרך המתוק והטוב בלבד, והי' נגדר לנו מצות הבחירה על דרך ובחרת במתוק.

 
מאמר ח'

טעם גילוי החכמה בחיבורי

ויש שהעירו לי על גילוי חכמה שבחיבור, כי לא יספיק להם כל הטעמים שהבאתי בהקדמה. אמנם אומר להם, ששורש כל הטעמים הוא כמו שכתוב (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שמתחילה הי' תורה שבעל פה כולה, כנגלה כנסתר, מסורה רק מפה אל פה, וכשנתמעטו הדורות, התחילו לכתוב מגילות סתרים כנודע, ואחר כך כשנתמעט עוד, התחילו לכתוב בביאור בהרחבה. וכן ממש מקרי הנסתר שמתחילה היתה נכתבת במגלות סתרים, בו בעת שכבר סידרו תלמידי רבי עקיבא משנה ספרא ספרי תוספתא וגמ' בבלי ירושלמי, מה שאין כן דברי רבי שמעון תלמיד רבי עקיבא שהתחיל לסדר הזוהר במגילות סתרים עד רבה בר בר חנה ודור שלאחריו שעוד הוסיפו על רבי שמעון בר יוחאי כמו מקרה הש"ס, אמנם בגניזו, כמו הנגלה שבטרם הסדרים דש"ס.

ואח"כ התחיל זמן התגלות, ונגלה סדרי רבי שמעון בר יוחאי ודורות שלאחריו בו בעת שהתחילו חכמי צרפת לבאר בהרחבה מקורי הש"ס, וזה המנהג עד היום.

וכהיום נתמעטו ביותר הלבבות, ויש פחד שלא ישכח החכמה ח"ו כולה, כי אינם מבינים כלל בחכמה שהרבה נפלו כבר לחצוניות הדברים.

ועל כן עשה ה' והרשה לנו משום עת לעשות וכו' לבאר בהרחבה באיזה שיעור, באופן שלא ישכח החכמה.

 

מאמר ט'

פירושיי הם דרך ומבוא להתקרב למלאכת ה'

כמו בעל חרושת שרוצה לפרסם סחורתו ועבודתו שאין דוגמתה בהמציאות, מוכרח לשלוח אגענט [-סוכן] ונותן על ידיו חתיכות חתיכות מכל המינים, ואע"פ שהערך שלהם קטן ושפל, מכל מקום המה מסוגלים אשר כל הנצרכים לסחורה זו יוכלו להתבונן על ידיהם כל מעלות וערך של עבודות וסחורות שבית החרושת מוציאה.

כן הדבר הזה, הגם שלא פרשתי כל ענין עד סופו, כי אלו כל הימים דיו וכו' אין די באר, אמנם דים ליתן דרך ומבוא להתקרב אל מלאכת ה' ולהשלים חפצו ית'.


 

מאמר י'

בענין השפה הנוהגת בחכמת הקבלה ובאגדות חז"ל

 ... אשיב לדבר הבקורת פני ... ... נסיעה ... לחיפה
 אין אנו מקפחין על אדני השכל בכשילות המליצה, זולת לאותם שלא שמשו כל צרכם, מחמת שאינם שומעים כל הדיבורים על הפנימיות, המה מוצצין ונושקין את הקנקנין ונתקלין בהם מחמת עצמם. ולו יתקבצו כל חכמי עולם, לא נבראו אזנים לאדם לחכמה, והאוזן נטבע לכל אדם לפי בחירתו בטהרה לאמתה או באמת.
 למשל, כשאנו כותבין ומגבילים איזה דבר בגדר "הטוב", הרי זה סוף המטרה שעליה הקדמנו כמה הקדמות היוצאות, אבל טעם מלת "טוב" הוא רוחני ולא נתלה כלל בכח הפעדאגעגע [-פדגוגיה], ולפי שכלו יהוּלל איש וגם יהַלֵל, והגמול הטוב כשבא לכלל מעשה, ישתנה פניו ככרום. להמוני מחויב להיות חושי, וכולו לבשר. לחכם חיצוני מחויב להיות שכלי, אבל יוצא ושוב לעצמיותו. לחכם בחכמת האמת מחויב להיות שכלי, ויוצא ונשאר בתמונה נצחיות, כי נוסף עליו חכם האמיתי בזה שאינו נהנה משום צורה שלא נקבעה בנצחיות. והרי לפניך ג' בחינות בגמול הטוב.
ואימא לי איזו? אם מחויב הבורא ית' לחלק את ידיו המטרה הרצויה שלו לפי חכי הבריות, או להעלות את הבריות ולחדש בהם "חיך שוה לכל", כי אין ספק שב' המלאכות (העבודות) שקולים ליכלתו.
ויש צדדים לכאן ולכאן. אבל חרפה היא לחכמים לבלות זמן במשפטי נסתרות, כי מתחילה צריך להשיג יסוד, דהיינו מושג ממשי בחושים, שעל פי יסוד הזה יבנה כל הנבנים. אבל לבנות מגדלים באויר, אינה כלל ממדתם של חכמים, זולת לנהני הריקות.
וכל יודע המטרה שעליה הוציא הבורא ית' כל יציאותיו הנראים ובלתי נראים, בלי ספק שמבין גם כן כל רשמי ההשגחה המסבבת את המטרה הזו שהשיג.
וכמו כן מאמר הרגיל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כת א' יבינו שחז"ל כיונו למניעת הגאות, והגבילו על סוף הכבוד לבא. כת ב' יבינו שמנעו רצון הכבוד, והגבילו לשכר צפון בגן עדן או לאחר התחיה. כת ג' יאמרו כי מנעו כל המגמות היוצאות ושבות לבחינות דפירודא, והובילו רק לאקמא שכינתא מעפרא. ועל כרחך, אמת הוא אחד, או על כל פנים בעל המאמר הגביל בחינה אחת, ומכל מקום כל איש דרכו ישר בעיניו, אלא ישתנה לפי אוזני השומעים, ואין ספק שאין בעל השמועה עצמו מתפעל כלל ממרבית מצבי השומעים אליו.
והנה גלוי ומפורסם, שחכמי האמת עשאו להם לשון בפני עצמם שלא יבינו פשוטי עם, ולא עוד אלא שכן הזהירו לכל דור ודור, כמו שכתוב (אבות א, יא) "חכמים הזהרו בדבריכם וכו' " כידוע, והפיצו מעיינותיהם חוצה בדרך האגדה, שזה לשון מיוחד מובן בקצרה למבינים, כמו לשון הקבלה למבינים, כי דא ודא אחת. אלא שבעלי הקבלה משתמשים בספירות ופרצופין, והמה בחידוד ומליצות נלקחים מנוהג שבעולם. ואמת שלרוב פעמים נזהרים בלשונם מלגרום נזק להמון שלא יתאחזו בפשוטם של דברים, לדברו באופן שלא יהיה קרוב כל כך לשכל הפשוט, כמו רוב המדרשים שאין השכל נוגע כלל בשטחיותם, אבל מטעם הצורך לגלות ענין עמוק וכדאי אליו תפשו לשון קרוב לשכל פשוט על צד ההרחקה או צד הקיום, שלא הי' דעתם כלל למעשה, ועליהם גילו דעתם בכלל אחד ש'אין למידים מדברי אגדה' (ירושלמי פאה ב, ד ; חגיגה א, ח). ואם רב אחד ירצה ללקט מאגדות ומדרשים דברים ומנהגים טובים לדעתו הרחבה או הקצרה, אין מי שימחה לו, אבל זה צריך לידע, שאין חלק המעשה מוסכם כלל מבעל הגדה עצמו, אלא מהרב המלקט, וזה פשוט.
ובאמת הזה מובן מאמר חז"ל בקידושין (סו, א) על ינאי המלך שקבל דברי אלעזר בן פועירה לאמור שהתורה מונחת שמורה בקרן זוית, ואפילו כשיהרג החכמים שבדורו הפושעים עליו, יוכלו למלאות מקומם אנשים אחרים, כי יבואו וישתלמו בהספרים הנערכים והנדפסים. אמרו עליו, תינח תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה מה תהא עליה, עיין שם היטב.
וקלות הדעת גדולה לחלק בין דורו של ינאי לדור שלנו, בזה שנדפסו ש"ס בבלי. שהם אמרו והם אמרו, "אין בית דין יכולה לבטל דברי בית דין של חבירו אלא אם כן וכו' ", ומהאי טעמא התירו משחא, כי תורה שבעל פה עדיין גנוזים הם בפה חכמי הדורות, ולא נכתב ולא יוכל להכתב, כי זהו שכתוב "נביא כמוני מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון" (ע"פ דברים יח, טו), ו"לא תסור", ולדברי הקלים הללו לא נאמר מקראות אלו כי אם על דור אחד של חכמי הש"ס, ... התורה היא נצחיות, והיא מתעלית מעולם הזה בצרופים משונים עד הגיעה לנצחיותה.
 [חסר שורה] 
 ... בו בשעה שאני מלמד את בני ענין שלא לשמה ככת א', איני קרוא שקרן, הגם שאני יודע שהאמת הוא עם כתה הד', כי איך אומר לבני שילמוד על מנת לאקמא שכינתא מעפרה, בה בשעה שעדיין לא הלמיד אותה ליסוד. אלא כדי לשמור את עצמי מחשד פן יבא וישכיל, אני מקדים לו שע' פנים לתורה, שכלם מביאים לפן א' הגנוז ומרומם, ועל סמך הזה אני מטה לבו לעול תורה במיני מתוקות, כמו שכתוב (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו". ובשעה שבא באנשים, אני מטה לבו בשבחי גן עדן. ובשעה שזכה לשכל האמת, אני מטה לבו לאקמא שכינתא מעפרא. הרי זה דומה כמו שאמרתי לבני, עשה עמי מלאכה היום ואתנה לך פרוטה אחת, ולערב נתתי לו אלף אלפי אלפים ככרי זהב בשביל מלאכה זו, וכי יעלה על דעתו להתרעם על שקרותי שמעלתי בו. כי שקר הוא מדה מגונה, לא כל כך במעשה כי אם על המחשבה, דהיינו גניבת הדעת או עוות הדעת לכל סעיפיהם, מה שאין כן מעשה השקר בלי הצטרף המחשבה, אין לה שום הבחנה כלל. וצא בתיאטראות שמבלים כל ימיהם בדברים בדויים ושקרים, ומקבלים שכר ותודה מהשומעים אותה, מפני שהמה מעשה בלי מחשבה, ונדונים על פי אופי המעשה, והבדוי אינו.
וזה הכלל, שאין האמת ושקר נידון לפי היחס מהם בגוף השני, אלא נידון על פי מהותם עצמם (למשל, אם האחד מוציא דבר שקר מפיו, והשומע טעה בו ממיעוט השגתו, על כן שמע ממנו צורה אמיתית, אין השקר שבפי האחד משובח בזה כלל. וכמו כן להיפך, אין בעל המאמר מגונה כלל), והשומע והמשיג הטועה ונעשה במושגו צורת שקר, אינו מגנה את המשמיע כלל במושגו שאינו שלם, אלא אם נושאי המושג שאינו שלם הוא נכבד מצד המנין או הבנין, יש לדון את בעל המאמר במועיל או במזיק את נושאים הנכבדים האלו.
ובזה מתורץ שמות הגשמיות שבחכמת האמת ושבתורה, כי בלי ספק שכל התלמידים שלא שמשו כל צרכם שהם תשעה מאות ותשעים פ"ט (-פראצענט, אחוזים) מן המעיינים, כמאמרם "אלף נכנסים לחדר", יבא במושגים שלהם צורות שקרים ובדויות.
ומי פתי ידון מחמת זה את שמות הללו לשפתי שקר ח"ו מחמת מיעוט שימושו של המעיין, כי התורה והחכמה בצורתה האמיתית לא יושׂגה זולת לחכם השלם, כמו שכתוב (דניאל ב, כא) "יהב חכתא לחכימין וכו' ", וכל יתר המעיינים זולתו, מחויבים לתלות מיעוט הטעם שמוצאין בהצורה לצורה מסופקת בלתי מובנת בעצמם. ובאם הזידו לתלות מיעוט הטעם בעצם בעל המאמר כדי לקבוע לעצמם צורה מוחלטת בהממרא, כדאים המה לאותו העונש לשקר בעצמם במושגם. ובין כך ובין כך לא יוזק ולא ישובח הממרא גופה מצורות שבמושג המעיינים, כלל לא.
וכמו ששמעתי מתלמיד חכם מפורסם אחד, שעיקר קביעות של הבורא ית' הוא ממעל לרקיע. וכשהתחלתי להתוכח עמו, שאל אותי אם אני מודה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א), ועניתי בכל פי שכן הוא. והביא לי את הפסוק "ויעל ה' מעל אברהם" (בראשית יז, כב), "וירד ה' לראות" (בראשית יא, ה) וכו' וכו', שכל מודה בפשט התורה רואה בעליל שלא נמצא הבורא בעולם הזה אלא לפרקים ולפעולות ידועות לו.
ומה יאמר השופט?! שקבלה המוטעת שלשוטה הזה גרמה ... פגם ח"ו בפשט התורה, ולא עוד אלא שאינו נקרא חוטא אפילו, כמו שכתוב "ודילוגו עלי אהבה", כי משלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ, ב), ולובשין צורה ופושטין צורה כמה וכמה פעמים, עד שיבואו לצורה האחרונה המיוחדת האמיתי. ואם מתעקש תלמיד אחד בלי למשמש כלל בצורות המתגשמים במושגי ההמון עובדי החומר החשוך, ונשאר בהחלט באותו צורה שמקרי דרדקי [-מלמדי תינוקות] ביאר לו בקטנותו, והגם שמצוי טעם לפגם בחכו בעת גדלותו, ואומר ומכריז על צורות אלו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכדי לתרץ לו הפגם המשונה מחכו מרבה עליו תירוצים שונים שצורתם דומה לאביהם הן בשקר והן בגועל נפש, כמו שמכבד נשמות העובדים האמיתים לישב בתחתכיי דפיזא ולטבול במקוה של שמן ולאכול ראש דג גדול שאין כמותו בכל הדגים, וחזה משור הגדול וכו'.
ואם נחוץ לפעמים לבסם את הגועל השטוח על פניו, יחפהו במליצות ריקות, וכחלום ... מענג אותו בשעתם וכו'. אלא האמת היא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא מן המושג לשלימים עובדי ה', ואין מושג עובדי החומר המטונף עושה שום צורה בדברי חכמה, ואפי' פשט לא כלל להם.



 
מאמר יא'

מבשרי אחזה אלוקי (איוב יט, כו)

 כמו שגופו של אדם לא יתקיים בעולם, זולת בשיעור ידיעות מסדרי טבע הגשמיים, דהיינו מסמים הממיתים ומדברים השורפים והמזיקים, ומידיעה ואומד מה שבלב חברו וכו', שבלעדם אין לו זכות קיום בעולם החומרי. ממש כמו כן נשמתו של אדם אין לה זכות קיום בעולם הבא, זולת בהרכש לה שיעור ידיעות מסדרי טבע מערכות עולמות הרוחנים, ושינוייהם וזיווגיהם ותולדותיהן.
והנך רואה ג' זמנים שלגוף:
קטנות א', שאין לו שום ידיעה, וקיומו על ידי אביו ואמו, ובכח שמירתם בחכמתם.
וקטנות ב', שיש לו מקצת ידיעות, ואז נשמר בשיתוף בכח אביו ואמו ובכח עצמו.
וגדלות א', שאז רכש לו שיעור ידיעות לחיות על ידו להיות נשמר ומתקיים, אז יוצא מרשות אביו ואמו ורוכש לו הנהגה עצמיות.
ולכן מתגלגל האדם, עד שזוכה להשגת חכמת האמת על בוריו, מפני שבלעדם לא יבוא הנשמה על גידול קומתה. ולא שהידיעות מגדלים הנשמה, אלא טבע פנימי בנשמה שלא תזכה במעשה ידיה להתגדל על ידה טרם הגיעה לה ידיעות טבעי הרוחניים, ותלוי זה בזה. והטעם, כי היתה נזקת אם היה לה גידול בלי ידיעה, כמו בן שנה אם הי' לו כח לילך על רגליו, הי' מפיל את עצמו לאש. אבל עיקר הגידול הוא על ידי מעשים טובים, ותלויים על השגת חכמת האמת, ובאים שניהם ביחד מטעם הנ"ל, וזה סוד "אם לא תדעי לך וכו' צאי לך פוק מכאן וכו' " עי' זוהר חדש שיר השירים.
ולכן כל נשמה שלימה משגת כל הנשמות מאדם הראשון עד גמר התיקון, כמו אדם המשיג את מכיריו ושכיניו, שעל כן נשמר מהם, ועל כן מתקיים ומתחבר עמהם. ואין פלא, כי הרוחניות אינו תלוי בזמן ומקום, ואין מיתה תמן.

*
כל גוף הוא קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד, א), כי חיתו היא דרך גלגול בז' שנות רעב ובז' שנות שבע, ושני רעב מחויבים להשכיח השני שובע, ואז חוזר ומתגלגל בינהם כמו אבנים שחקו מים, ועוד נוסף לו צרה מקפת שידומה לו שלחבירו טוב.
כי נמשך מטפחות שבנשמה, שנשחקת בין יצר הטוב ויצר הרע, ומתגלגלת עליהם, ולפעמים יקל לה ממקיף יצר הטוב, ולפעמים נוסף להצרה ממקיף יצר הרע.

*
אין בין גוף לנשמה, אלא זה נמשכו לו מקריו בטבע ומעצמו, וזאת נמשכה לו מקריו על ידי עבודה ומטבע של יחס משותף מרוחני לגשמי.
נוסף הרוחני על הגשמי, שבגשמי יושג מציאות בלי מקריו, דהיינו שיש להשיג שקטן הוא ואין לו שִׁנַיִם, הגם שאין יודע טעמו שלא ילעוס דבר המזיק לו.
אבל ברוחני, לא יושג שום מציאות טרם יודע לו מקריו ותוצאותיו, וכפי שיעור ידיעת המקרים, כן השגת גדלותו עצמו והשגת מציאות רוחניות שבסביבתו.


 
מאמר יב'

כללים בענייני השגת הכלים


מונח א': אין לנו השגה במהות אלא בפעולה.

מונח ב': פעולה היא יחס משותף מאור וכלי.

מונח ג': מכאן שאין לנו השגה באור בלי כלי.

מונח ד': סוד הצמצום שהיה על בחי"ד הוא שורש כלים.

מונח ה': והיינו דוקא בתיקון המסך, המחזק את הצמצום ושומרו, שאז מעלה אור חוזר, והאור חוזר עם כח העוביות הנותן מדתו של אור חוזר, נעשו הכלים.

מונח ו': הכלים יש להם ב' תפקידים, מתחילה לכסות ולהעלים עליו ית', ואחר כך לפי שיעור הכיסוי הוא שיעור הגילוי.

מונח ז': ב' בחינות ראשונות של הכלי שהם שורש ובחי"א, אינם נחשבים לכלים במשהו, ועל כן אין לנו השגה בא"ק ואצילות, אלא ע"י העולמות בי"ע שהם ג' בחינות אחרונות בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד.

מונח ח': והשגתינו דרך בי"ע הוא בשנים, או דרך עליה לאצילות, או שבי"ע עצמם נעשו אצילות כבגמר התיקון.

מונח ט': שבחינת הכח של כל תנאי הכלים הם רק באצילות לבד, ששם כל תנאים הכיסוים המתגלים בבי"ע, אמנם אין שום בחינה מן הפועל נמצא בכח.

בדומה לסוף מעשה במחשבה תחילה, דהיינו בית שהוא נגמר בא"ס ב"ה, וכן כל תכנית פעולות הבניה שהוא באצילות ש... חומר מחשבתי ואין בו מחומר הכלים של בניה כלום.

והבי"ע מגלה כל מה שבתכנית, בפועל גמור.


 
מאמר יג'

שורש המתקות – הוא סוד יגיעה ושכר


פירוש, שנתן הבורא ית' ענין של יגיעה ויסורין קשים, וענין של תשלומים בעד היסורים. באופן, שהביט על מקומם ואינם. כי השכר עוקר את היסורים משורשם ומהפכם לשלימות גדול, עד שמצטער על מיעוטם, כלומר, על תיקון היסורים, בסוד הכתוב "ויאמר אין עוד כלי, ויעמוד השמן".

על דרך משל, שהרעבון הוא יסורין ויגיעה, והאכילה היא סוד שכר ותשלומי יגיעה. ואנו מרגישים שהאוכל נהנה מאוד מהרעבון המוכן בו, שהרי כל הנאתו נמדד בשיעור הרעבון, וגם מצטער בעת שהרעבון הולך ומתרפא, כי השביעה מבטל את התענוג.

 
מאמר יד'

השגת פרד"ס הוא מתחיל מסוד כגר"א ז"ל


ובזה תבין מ"ש ז"ל וכו' ולא הבנתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד ששמעתי האידנא מפי ר' וכו', עיין שם היטב.

והוא תמוה, אם כן איך קיים המצוות מעשיות שבתורה. אמנם עד אז היה מקיים המצוות מעשיות על פי סוד ורמז ודרוש – עד שנשלם וקיבל את הפשט ואז הבין מה שאמר לו ר' וכו' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.