דף הבית >> כלים לימודיים >> ספריית אור הסולם >> ספריית בעל הסולם >> מאמרים >> מהות הדת ומטרתה
מאמר מקיף המתמקד בנושאים הבאים: השי"ת הוא הטוב המוחלט ומטרתו בבריאה להיטיב לנבראיו ; השגחת השי"ת היא מטרתית שאין מידת הטוב ניכרת בטרם בואה לשלב הסופי ; שתי דרכים להגעה למטרה שהם 'דרך תורה' ו'דרך יסורים' והם התפתחות מדעת ושלא מדעת ; התורה מיועדת לפתח חוש הכרת הרע.
אור הסולם: מרכז מורשת בעל הסולם www.orhasulam.org
מאמר מאת בעל הסולם - הרב יהודה ליב הלוי אשלג

מהות הדת ומטרתה / מאמר מאת בעל הסולם

כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות: האחת, מהותה של הדת מהו? השניה אם מטרתה מקווה בעוה"ז או לעוה"ב דוקא? השלישית אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות? ובהשקפה הראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את ג' השאלות הללו שהצבתי לי לנושא להמאמר הזה, שהרי זיל קרי בי רב הוא, ומי הוא שאינו יודע, מהי דת? ומכ"ש השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעוה"ב. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהוא לטובת הבריות לנחותם לטובה ולאושר,.וכי מה יש להוסיף על זה?

ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שידועים את ג' הידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגרסא דינקתא על בוריים עד שלא נמצא להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם, הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של בנין הדתי בנוי ונשען עליו, וא"כ הגידו לי, איך זה אפשר, אשר נער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' ידיעות דקי העיון כאלה, ומכ"ש באופן מספיק כזה שלא יוצטרך לו עוד להוסיף עליו דעה והשכל במשך כל ימי חייו. אכן כאן הדבר קבור! כי הנחה הנמהרה הזאת, הביא לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאה את אויר עולמינו בדורינו זה, והביא אותנו לידי מצב, אשר דור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו.

"טוב המוחלט"

וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר בקונטרס הקודם ובעיקר על כל המבואר ב"מאמר מתן תורה" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטיות, כדי שיהיה מובן לכל נפש. ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית' אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם אשר יגרום למי איזה צער של משהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראינו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוציאה שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתריע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה עצמה, אינה עושאת את זה רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטרתה עתה מכל סבה חדשה, כנודע. ומתוך שהבורא ית' מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואין לו צורך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא, שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחי' של "רצון לקבל" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא. וזהו פשוט בתכלית הפשטיות. ולא עוד אלא, שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשיטות במושכל ראשון שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכיח לנו לעינים מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו: כי בהכרח, שיש כאן בעולמינו בריות שמרגישות אחת מהשתים או טובות או רעות ואיזו הרגשה שהיא שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרם להם מהבורא ית', ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית' טובות בלבד, הרי שברא את הבריות, רק כדי להטיב להם. נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית'. ועל כן גדרנו אותו ית' בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשיות המתנהלת ומושגחת על ידו ית'. איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.

"השגחתו ית' היא השגחה מטרתית"

זהו מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי ודרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגחת במטרה טובה לסופה שתהיה פירי נאה ומתוקה לחיך. וצא נא ושאל להבוטניקאי, כמה מצבים הם העוברים על הפירי הזאת מעת שנראתה לעינים עד ביאתה לתכליתה, שהוא גמר בישולה. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתה, לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתה המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפירי יותר מתוק בסופה, היא נמצאת יותר מרה ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותה. וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור, כלומר שיש לו, כח ושכל השמירה לעמוד על רגליו ולטייל אנה ואנה ולהשמר מפגע רע הנמצא על דרכו משא"כ האדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול החושים ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשני הולדות האלו, ודאי היה אומר על יליד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל יליד הבהמה היה אומר שכאן נולד נאפוליאן חדש, דהיינו אם היה דן ע"פ שיעור חכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים. הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות שברא אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבות של התפתחות, כי אדרבה דרכם לרמאות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם, ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל נסיון, כי רק בעל הנסיון שיש לו ההזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלימותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא להתפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי התפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה, (וטעם הסדר הדרגתי הזה המתחייבת לכל בריה מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל) והנה נתבאר היטב דרכי השגחתו ית' בעולמינו שהיא בחי' השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה להנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה, ואדרבה דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים, הרי לעיניך שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית.

ב' דרכים: דרך יסורים ודרך התורה:

והנה נתבאר אשר השי"ת הוא הטוב המוחלט, והוא משגיח עלינו מתוך מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחי' השגחה מטרתית, שפירושו שהשגחתו ית' מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי ואז נבוא אל תכליתינו, כמו הפירי היפה בגמר בישולה. ועם זה מובן, אשר תכלית הזה בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו. וזהו שאמרו ז"ל, שכינה בתחתונים צורך גבוה, כלומר, כיון שהשגחתו ית' הוא מטרתית שהיא להביאנו בסופינו לדביקותו ית' שישכון בתוכינו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו שהיה חביב לו מאד ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחכמה ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג וקיבץ כל בעלי הניגון וזמרה והכין לו בתי זמרה וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם, והנה נתגדל הבן ובא בשנים והוא סכל אין לו חפץ במושכלות והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר והוא חולה במחלת סוכר ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד וכדי בזיון וקצף אולם עובדא כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם מה שלא יתכן להאמר כלפי השי"ת אשר ענין אונאה אין נוהג בו כמובן, אשר ע"כ הכין לנו ב' דרכים של התפתחות: האחד הוא דרך יסורין, שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואינו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית' ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורין ומכאובים, וע"כ הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהיא דרך התורה והמצוה המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים. היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא הכשרתינו לדבקותו ית' שישכון בתוכנו והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו שהם דרך יסורין ודרך תורה כמבואר. אולם מבחי' המציאות המעשיות אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיע אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל דרך ארץ, ודרך תורה.

מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות עכ"ל, וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (אות י"ב בקונטרס הקודם) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותו של ההתפתחות הזה המושג ע"י העסק בתורה ומצות מהו? ותדע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו אשר עסק המצות מסוגל לזכך להעוסק בהם הזדככות דרגתי ואטי אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה אולם כל ההבחן מבריה לחברתה הוא רק בהכרה של הרע שבריה יותר מפותחה מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, וע"כ לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל, וכדי שלא להלאות להמעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרה הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה וענין היסורין ואי סבלנות כל עיקרה הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוס לנו האגואיזם וכואב אותנו בתכלית להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית', אולם מיאוס הזה אינה שוה בכל נפש אלא מתחלק בינותינו לשיעורים כי האדם הפרא הבלתי מפותח כלל אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום ולפיכך משתמש עמה בגלוי בלי שום בושה ובלי שום גבול גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו, והמפותח מעט, כבר מרגיש איזה שיעור בהאגואיזם שלו לבחי' רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו אלא שמקפיד עכ"פ שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרשיהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית, וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי, דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך אל תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחב בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושיות כולה.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

ותדע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחים אותנו לעלות ולטפס על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהוא הנקודה התכליתית של השואת צורתינו להיוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא, שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתינו" כלומר בלי בחירתנו וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו (שנק' ויז-א-טרגא) והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנק' אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התכונה המעשיית, שכל עיקרה של התורה ההוא איננו יותר רק סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתינו" ובחירתינו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם. וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו" דהיינו מכח בחירתינו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנק' ויז-א-פראנט) והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצות, כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרינו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר בקונטרס הקודם (אות י"ג עש"ה). ואנו מרויחים בשנים: א' שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים שידחוף אותנו מאחרינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבינו. אולם בדרך העבודה להש"ית, מתפתח בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, נפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצין הללו של אהבה עצמית בהיותם מפריעים לנו על דרכינו לקבל את הטעם העדון הזה של השפעה להשי"ת, באופן אשר החוש הדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. והב' שאנו מרויחים זמן כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד:

רבים טועים ומשווים את תורתינו הקדושה לתורת המוסר, אולם זהו הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. והן אמת ששניהם: האתיקה, והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים אחד מחבירו כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, וע"כ ניכר ובולט ההבדל שביניהם: הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתח בנו ע"י תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה, כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השי"ת לבדו, דהיינו מן שינוי הצורה מהיוצר ית' עד להשואת הצורה אליו ית' שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך בקונטרס הקודם במאמר מתן תורה (אות ט' יוד י"א עיין שם היטב). וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה הוא לאושרם של החברה מבחי' בקורת התבונה המעשיות הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף אין המטרה מבטחת להעוסק בה שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע, ואשר ע"כ המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח בשבילה למעט דמותו באיזה שיעור של משהו בשביל אושר החברה, מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר אל האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר, בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחי' הדביקות שהוא השואת הצורה ליוצרה ית' אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות. גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחי' התמיכה כי עסק עפ"י שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמים בעד מעשיו הטובים משא"כ בעסק של תורה ומצות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה ופרוטה מצטרף לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד, ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגי גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבע בו, והבן זה היטב, והנה נתבאר, היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, הגם שכל מעשהו סובבים לתועלת הבריות ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחי' מעבר אל המטרה הנשגבה, שהוא השואה ליוצרה. ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעוה"ז, בחיים חיותו, כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר מתן תורה (אות ו') בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.
אולם, ענין שכר עוה"ב זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.