דף הבית >> כלים לימודיים >> ספריית אור הסולם >> ספריית בעל הסולם >> מאמרים >> השלום
מבאר את ענין השגחה הפרטית מצד הבורא על הנבראים, ומבאר על פיה את ענין הסתירה שיש בחוקי הטבע שהאדם נברא כיצור מושלם אולם דרך קיומו הוא על ידי מלחמות ויסורים ; מחייב את דרך העבודה על דרך "השפעה לזולת" ; מבאר כי דרך ההשפעה לזולת מחויב לבוא רק אם עובד על כך מתוך מצווות ה' ; ענין עולם הזה המשול לחנות המוכרת בהקפה ונפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו ; מוכיח כי שלום העולם תלוי רק בקבלת עול ה'.
השלום / מאמר מאת בעל הסולם
מחקר מדעי על בסיס נסיוני בדבר החיוב
של עבודת השי"ת

 
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם וכו' .
והיה  ביום ההוא יוסף שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים
ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים (ישעיה י"א)
אמר רבי שמעון בן- חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום    
שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. (סוף מסכת עוקצין)


אחר שבארתי במאמרים הקודמים את צורתה הכללית של עבודתו י"ת וי"ת, שכל מהותה איננה לא פחות ולא יותר מדבר אהבת זולתו, אשר מבחינה המעשיית ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו", כלומר, בהתחשבות עם חלק המעשה של אהבת זולתו, נמצאת מצויירת לנו רק בענין השפעות טובות לזולתו, לפיכך ראוי להגדיר אהבת זולתו בהשם של השפעה לזולתו, המוכשר ביותר לתוכנה המכוון להבטיח לנו שלא לשכוח את הכונה. ואחרי שידענו את צורת עבדותו י"ת לנכון, יש לנו לחקור אם העבודה הזאת היא מקובלת עלינו רק באמונה, בלי שום בסיס מדעי נסיוני או שיש לנו גם בסיס נסיוני לדבר זה, וזהו שאני רוצה להוכיח בהמאמר שלפנינו.
והנה מתחילה כמובן צריך אני להוכיח היטב את הנושא עצמו, כלומר, מי הוא המקבל את עבדותינו? אולם מתוך שאינני מן אוהבי הפלוסופיא הצורתית, כי אני שונא לכל מיני מחקרים הנבנים על בסיס עיוני, וכידוע גם רוב בני דורי מסכימים עמי בדבר זה, כי מנוסים אנו יותר מדאי בבסיסים ממין הזה, שהמה יסודות רעועים ונע היסוד ממקומו נופל כל הבנין, לפיכך לא באתי כאן לדבר אף מלה אחת אלא רק מתוך בקורת התבונה הנסיונית: החל מן ההכרה הפשוטה שאין עליה חולק הלך והוכח בדרך אנאליטי* עד שנבא אל קביעת הנושא העליון. ומבחינת המבחן הזה נחזור ונבא בדרך סינתטי איך עבדותו י"ת מתאשרת ומתאמתת מתוך ההכרה הפשוטה מהבחינה המעשית.

הניגוד והסתירה בדבר ההשגחה:
הנה כל בר דעת המסתכל בהמציאות הערוכה לעינינו, הוא מוצא בה ב' הפכים מקצה אל הקצה: כי כשמסתכלים בסדרי הבריאה מבחינת מציאותה ועמידתה, הרי בולט לעינינו הנהגה מאושרה עד להפליא בחכמה עמוקה וכשרון רב: הן להתהוות חלקי המציאות והן בהבטחת קיומו בדרך כללי. וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאת מין האדם, והנה האהבה והעונג של המולידים מוכנה לו לסבה ראשונה, אשר היא בטוחה ונאמנה מאד לתפקידה, וכשהטפה היסודית נעקרת ממוח האב, ההשגחה הזמינה בעדה מקום בטוח מסודר בחכמה רבה המכשרה לקבלת רוח חיים, ושמה ההשגחה מחלקת לו לחם חוקו דבר יום ביומו במדה מדויקת, גם מצעות נפלאות הכינה לו ההשגחה בבטן אמו, באופן, שכל זר לא יזיק לו. וכן מטפלת עמו בכל צרכיו כמו אומנת מנוסית לא תשכחהו רגע עד שירכוש לו חיל וכח לצאת לאויר עולמינו, אשר אז ההשגחה משאלת לו כח וגבורה על זמן קצר, באופן שיספיק לו לשבור החומות המקיפות אותו. וכמו גבור מזוין מנוסה ורגיל הולך ופורץ לו פתח יציאה ויוצא לאויר העולם. וגם אז ההשגחה לא סרה מעליו, וכמו אם רחמניה דואגת לו להביאהו לאוהבים נאמנים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם שנק' אבא אמא, שיעזרוהו כל ימי חולשתו עד שיגדל ויוכל לשמור על קיומו בכחו עצמו. וכמו האדם כן כל בעל חי וכן הצומח והדומם כולם מושגחים בתבונה וברחמים רבים עד להבטיח את מציאותו עצמו ולהשתלשלות מינו אחריו. והמסתכלים אמנם מבחינת הכלכלה והכשרת הקיום של אותה המציאות, הרי בולטים לעיניהם אי סדרים ובלבולים גדולים, כמו שלא היה כאן שום מנהיג ושום השגחה, ואיש הישר כעיניו יעשה, וכל אחד בונה על חורבנו של חברו, ורשעים השיגו חיל וצדיקים נרמסים באין חמלה וכולי. ותדע, אשר הפכיות הזה הנמצא ערוך לעיני כל מרגיש ומשכיל, העסיקה את האנושיות עוד מימים קדמונים, ושיטות רבות היו להם, כדי לתרץ את ב' ההפכים האלו המתראה בהשגחה, אשר משמשים בעולם אחד.

שיטה א' הוא הטבע:
שיטה זו היא שיטה קדמונית מאד. כי מתוך ב' הפכים אלו שמצאו בולט לעיניהם לבלי שום דרך ומבוא איך לקרבם זה אל זה, באו לכלל הנחה אשר הבורא והממציא את כל אלה, המשגיח בכח חזק על קיום מציאותו שלא יתבטל אף משהו הימנו, אינו כלל בעל שכל ומרגיש, ולפיכך, אף שממציא ומשגיח על קיום המציאות בחכמה נפלאה הפלא ופלא, עם כל זה, הוא עצמו חסר דעה ושלא מדעת יעשה כל זאת, כי אם היה בו דעת והרגשה ודאי שלא היה מניח קלקולים כאלה בדרכי כלכלת המציאות בלי שום חמלה ורחמים על המעונים. ולפיכך כנוהו בשם "טבע", כלומר, משגיח החסר דעה והרגש ולפיכך אין כלל לדעתם, על מי להתרעם או להתפלל או להצטדק לפניו.

שיטה ב' הוא ב' רשויות:
יש שהחכימו יותר, כי היה קשה להם לקבל את הנחה זאת של השגחת הטבע, משום שמתוך שראו השגחת הויות המציאות המובטחת לקיומה בחכמה עמוקה למעלה מכל פסגה האנושיות, לא יכלו להסכים, שהמשגיח על כל אלה יהיה בעצמו חסר דעה, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, וכלום יש לך מלמד ומחכים לחברו בעוד שהוא עצמו טפש, ואיך אפשר לומר, על מי שמסדר לפנינו מעשים בחכמה נפלאה הפלא ופלא, שאינו יודע מה הוא עושה אלא במקרה הוא עושה כך, בעת שגלוי לכל שאין המקרה יכול לסדר שום מעשה מסודרת בסדרי החכמה, ולא עוד, אלא גם להבטיח לו סדר קיומי נצחי. ומשום זה, באו להנחה שניה, אשר יש כאן שני משגיחים וממציאים: אחד בורא ומקיים את הטוב ואחד בורא ומקיים את הרע. והרחיבו מאד שיטה זו בראיות ומופתים על דרכם.

שיטה ג' היא ריבוי אלהיית
שיטה זו נולדה מתוך חיקה של שיטת ב' רשויות, כי חלקו והפרידו את כל פעולה ופעולה מפעולות הכלליות לפי עצמה, דהיינו: הכח העושר, השליטה והנוי, הרעב, המות והמהומות וכדומה, ומינו על כל אחד מהם ממציא ומשגיח מיוחד. והרחיבו הדבר לפי חפצם.

שיטה ה' עזב פעולתו:
לאחרונה, כאשר נתרבה החכמה וראו את הקשר החזק בין כל חלקי הויות הבריאה, הכירו את ענין ריבוי אלהית לדבר נמנע לגמרי, ולפיכך שוב נתעוררה שאלת ההפכיות המורגשה בההשגחה, ומתוך זה עשו הנחה חדשה, אשר באמת הממציא והמשגיח על קיום המציאות הוא חכם ומרגיש, אולם מתוך רוממותו, שהוא למעלה מכל ערך, נמצא העולם שלנו כגרגיר חרדל וכאפס בעיניו, ואינו כדאי לו לטפל עמנו בענינינו הקטנטנים, ולפיכך נמצא כלכלתינו כל כך מקולקלת, וכל הישר בעיניו יעשה.

והנה יחד עם השיטות הנ"ל בזמן אחד, שלטו ג"כ שיטות דתיות מבחינת אחדות האלקיית, שאין כאן המקום לעסוק בהם, כי רק רציתי לבאר המקוריות שממנו התלקחו כל מיני שיטות המקולקלות והנחות המתמיהות, שהיה להם שליטה והתפשטות גדול בזמנים ומקומות שונים, כידוע. ונמצינו למדים הבסיס שעליו נבנו כל השיטות האמורים, נולד ויצא מתוך הניגוד וסתירה מבין ב' מיני השגחות המורגשות בעולמינו, אשר כל השיטות הללו לא באו אלא לאחה את הקרע הגדול הזה.

אולם עדיין עולם כמנהגו נוהג, והקרע הגדול והנורא הזה לא לבד שלא נתאחה אלא להיפך שהולך ומתרחב לעינינו לתהום נורא מאד מבלי לראות ולקוות עוד על איזה מוצא ומפלט ממנו, ובהביטי על כל אלו הנסיונות האמורים לעיל שהשתמשו בהם האנושיות כמה אלפי שנה עד הנה ולא הועילו, הריני שואל, אולי אין לבקש כל עיקר את תיקון הקרע הזה מצד המשגיח אלא כל התיקון הגדול הזה מצוי בידינו עצמנו?
חיוב הזהירות בחוקי הטבע.

כולנו רואים מתוך הכרה פשוטה אשר מין האדם מוכרח לחיי החברה, כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל זולת ע"י עזרת החברה. ולפי זה צא ודמה לך את מאורע הזה, למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד הולך ופורש את עצמו מהחברה למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו, הרי, שאין לו שום רשות להתרעם על ההשגחה או על גורלו, ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר רק מכריז ומפרסם על טפשותו, כי בעת שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי בין החברה אין לו הצדק להפרש ממנה למקום שמם, ולאדם כזה אסור לרחם עליו להיותו הולך נגד טבע הבריאה ולהיות שיש לו עצה לחיות כפי אשר גזרה עליו ההשגחה. וע"כ הוא נטול הרחמים. ומשפט הזה מוסכם מכל חברי האנושיות לבלי חולק. ואני יכול להוסיף ולהטעים את הדבר על בסיס דתי וליתן לו צורת משפט כזה - כיון שהשגחת הבריאה נמשכת מבורא י"ת, שבלי ספק יש לו איזה מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק מחוקי הטבע אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית, כי המטרה נבנית בלי ספק על כל חוקי הטבע ביחד אחד לא נעדר כמו שנאות לפועל חכם, שלא יחסיר ולא יעדיף כחוט השערה על פעולותיו המוכרחות אל המטרה, ונמצא אשר המקלקל חוק אחד הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית אשר הציב השי"ת, ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו ברואי השי"ת אסור לנו לרחם עליו, כי חוקי הטבע הוא מחלל ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזהו צורת המשפט לדעתי. ואני חושב, שאינו כדאי למי שהוא לחלוק עלי. על הצורה הזו שנתתי להמשפט, מתוך שדברי המשפט אחת הם, כי מהו החילוק אם אומרים אשר המשגיח נק' טבע דהיינו חסר דעה וחסר תכלית או לאומר אשר המשגיח הוא חכם נפלא יודע ומרגיש ויש לו תכלית במעשיו, כי סוף סוף כלנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע, וכלנו מודים שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש אשר יענישהו הטבע, ואסור למי שהוא לרחם עליו. הרי שאופי המשפט אחד הוא ואין חילוק בינינו רק בהמאטיוו, שלדעתם המאטיוו הוא הכרחי ולדעתי הוא מטרתי, וכדי שלא אצטרך מכאן ואילך להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו, טבע ומשגיח, אשר אין שום חילוק בקיום החוקים כמו שהוכחתי, ע"כ מוטב לנו לבוא לעמק השוה ולקבל את דברי המקובלים, אשר טבע עולה בחשבון אלהים, דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך. כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה הוא דורשת מאתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע, והנה אמרנו אשר הטבע מחייב למין האדם לחיות חיי חברה, וזהו פשוט, אולם יש לנו להסתכל בהמצות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה, וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק בתוך החברה רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם בשם "קבלה" ו"השפעה", דהיינו, שכל חבר מחוייב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה, וכן מחוייב להשפיע ע"י עבודתו לטובת החברה ואם יעבור על אחת מב' המצות הללו, יענש לבלי רחמים כאמור. והנה במצות הקבלה, אין אנו צריכין להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד, ומשום זה לא יארע לנו שום הזנחה. אולם, במצוה השניה שהוא "השפעה לחברה", אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת משומרה כהלכתה, ולפיכך מטוגנת האנושיות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנו עד הנה. והפלא שבדבר, אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי התחשבות עם התפחתותינו,
כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושיות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתינו וקיומינו.

הרי לעיניך בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו י"ת לקיים בכל מאודינו את המצוה של "השפעה לזולתו" בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו לא ימעיט מלעבוד בכל השיעור המובטח להצלחת החברה ולאושרם, וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור לא תפסוק הטבע מלהענישנו וליטול נקמתה ממנו, וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו על להבא, יש להסיק מהם מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצותיה בכל השיעור הנדרש מאתנו.

הוכחת עבדותו י"ת מפי הנסיון.
אולם המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה לשאול כי עדיין לא הוכחתי רק שצריך לעבוד לבני אדם, אולם מאין ההוכחה המעשיית שצריך לעבוד במצוה זו לשם השי"ת? על זה אמנם הטריחה בעדינו ההסטוריא בעצמה, והכינה לנו עובדה מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו להערכה שלימה ולמסקנות בלתי מפוקפקות, כי הכל רואים איך חברה גדולה כמדינת רוסיא בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת ארופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתפנית ובטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת זולת לטובת החברה, שלכאורה כבר רכשו להם כל המדה טובה של "השפעה לזולתו" במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי. ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם? ובמקום שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ורדת, עד שלא לבד שאינם מוכשרים להיטיב את חיי העובדים, ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם אפילו להבטיח להם את לחם חוקם ולכסות את מערומיהם. ובאמת עובדא זו מפליאינו בהרבה. כי לפי עשרה של המדינה הזאת ומרבית החברים לא היתה צריכה לכאורה על פי שכל אנושי להגיע לידי כך, אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת והשי"ת לא יסלח להם. והוא כי כל העבודה הזאת היקרה והנשאה שהוא "ההשפעה לזולתו" שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם השי"ת ולא לשם האנושיות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו י"ת, לפיכך אין להם זכות קיום מצד הטבע עצמה, כי נסה נא ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצות השי"ת בשיעור הכתוב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ובשיעור הזה, היה עומד ודואג למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו בכל השיעור המוטבע באדם למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב ואהבת לרעך כמוך, והיה השי"ת בעצמו עומד בהמטרה לכל עובד, בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינו שהעובד היה מצפה, אשר ע"י עבודתו זו להחברה יזכה להדבק בו י"ת, אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך, הנה לא יסופק כלל, אשר במשך שנים מועטות היו עולים בעשרם על כל ארצות התבל יחד, כי אז היו לאל ידיהם לנצל את אוצרות חמרים הגלמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות, וברוכי ד' יקראו.

אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה ב"השפעת זולתו" מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מן פרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם שימציא (מוטיוו פאוער) לכח התנועה אפילו לאנשים המפותחים ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים, וא"כ הועמדה השאלה, מאין יקח הפועל או האכר מאטיוו-פאוער המספיק להניעהו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסבות פזור כחותיו ושום מטרה וגמול אינה עומדת לפניו: ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי מאטיוו-פאוער, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו, למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השלחן הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השלחן יהנה ביותר, ואם לא היה נדמה לו כזה היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחא גדולה. ואם תאמר שיש עצה על זה להעמיד משגיחים עליהם, באופן, שכל המתעצל בעבודתו יענש ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל, אמור לי, מאין יקחו המשגיחים בעצמם את המאטיוו פאוור לעבודתם כי העמידה במקום המיוחד והשגחה על אנשים להניע ולייגע אותם הוא ג"כ טרחא גדולה אולי עוד יותר מהעבודה עצמו. וע"כ נדמה הדבר כמו הרוצה להניע מכונה בלי תת לה חמרי דלק. ולפיכך, משפטם חרוץ להאבד מצד הטבע, כי חוקי הטבע יענישו אותם, משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיה, דהיינו, שיעשו אלו המעשים של השפעה לזולתו מבחי' העבודה להשי"ת, כדי לקיים ולבא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהוא הדביקות בו ית', ע"ד שנתבאר (במאמר מתן תורה בקונטרס א' אות ו'), שדביקות הזה מגיע להעובד במדת שפעו הנעים רבת העונג ההולך ומתרבה אליו עד שיעור רצוי להתרומם בהכרת אמתיותו ית' הלוך ומתפתח עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסו"ה עין לא ראתה אלקים זולתיך. וצייר לעצמך, אם האכר והפועל היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מאטיו-פאוור בסיפוק גמור ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר, ואמת הדבר אשר הבנת הדבר באופי כזה צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים, אולם הכל רואים שאין להם זכות קיום זולתו מצד הטבע העקשנית שלא תדע פשרות. וזהו שרציתי להוכיח במקום זה.

והנה הוכחתי בעליל לעיניך מצד התבונה הנסיונית - מתוך הסטוריא המעשיות המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושיות בשום פנים שבעולם זולת אם יקבלו על עצמיהם מצות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו" כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא "ואהבת לרעך כמוך", שהוא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה להשפעת זולתו לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר בקנטרס א' אות ג'. וכתוב השני, הוא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שזהו המטרה המחויבת להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית' שאמר ועושים רצונו ית'. ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ, ואושרו של כל אחד יעלה מעלה מעלה מכל ערך ושיעור. אולם כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבא בברית עבדות השי"ת בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצחה אותנו ונקבל את מרותה לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.
והנה נתתי לך מחקר מדעי מעשי ע"פ בקורת התבונה הנסיונית, בדבר חיוב המחלט לכל הבריות לקבל עליהם עבדות השי"ת בכל לבבם ונפשם ומאודם.

ביאור המשנה הכל נתון בעירבון
ומצודה פרוסה על כל החיים.


ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה (במסכת אבות פרק ג' משנה ט"ז) וזה לשונה הוא היה אומר (רבי עקיבא) הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים: החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללות יבא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה עד כאן לשונו. והמשנה הזאת לא על חנם נשארה סתומה לפנינו במשל מבלי לרמז אפילו על פתרונה, שזהו יורה לנו שיש כאן עמקות מרובה להתעמק בה, אכן היא מתבארת יפה יפה על פי הידיעות שרכשנו עד הנה.

גלגל שינוי הצורה
ומתחילה אציע דעת חז"ל בדבר השתלשלות דורות העולם, אשר הגם שאנו רואים את הגופים שמתחלפים ועוברים מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות, אולם הנפשות, שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף, אלא המה נעתקות ובאות מגוף לגוף מדור לדור, שאותם הנפשות שהיו בדור המבול הם נעתקו ובאו בדור הפלגה ואח"כ בגלות מצרים ואח"כ ביוצאי מצרים וכו', עד דורינו זה. ועד גמר התיקון, באופן שאין כאן בעולמינו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופית, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש, ולפיכך בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה עד להגמרה של התיקון. כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפים שנה עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות. ולא חשוב כלל מבחינה זו מה שבינתים החליפו כל אחד ואחד את גופותיהם כמה אלפי פעמים, משום שעיקר העצמות מהגוף שנק' נפש לא סבלה כלום מחילופים האלו. ויש על זה הוכחות רבות וחכמה נפלאה הנקראת סוד גלגול הנשמות, שאין כאן המקום לביאורו, אלא לסבת הפלגתו של הדבר למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול נוהג ג"כ בכל פרטי המציאות המוחשיים, אשר כל דבר לפי דרכו חי חיים נצחיים, ואע"פ שאנו רואים בחוש, שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו, ובאמת רק בחי' גלגולים יש כאן, אשר כל פרט ופרט אינו נוח ואינו שקט אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה ואינו אובד אף משהו ממהותו בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקא. ומעתה נבא לביאור המשנה, שאומר "הכל נתון בערבון" כי דימו הדבר למי שמלוה לחבירו סכום כסף לעסק ע"מ שיהיה שותף עמו בהריוח, וכדי שיהיה בטוח שלא יאבד את כספו נותן לו זה בערבון, ונמצא מסולק מכל חשש, כן בריאת העולם וקיומו, אשר השי"ת הכינה לבני אדם לעסוק בה ולהרויח על ידיה בסופם את התכלית הנשגב של הדביקות בו י"ת, כמבואר בקונטרס א' (אות ו' עש"ה), א"כ יש להעלות על הדעת, מי יכריח את האנושיות לעסוק בעבודתו י"ת עד שיבואו בסופם לידי תכלית הזה הנשגב והנעלה? וע"ז אומר לנו ר"ע "הכל נתון בערבון", כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה ונתנה לבני אדם לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון, ואם תאמר איזה עירבון נתנו לו? ועל זה משיב ואומר "ומצודה פרוסה על כל החיים", כלומר שהחכים השי"ת ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושיות שאף אחד ממנה לא ימלט, אלא כל החיים מוכרחים להלכד שמה במצודה זו, ולקבל עליהם בהכרח את עבודתו י"ת, עד שישיגו מטרתם הנעלה. וזהו הערבון של השי"ת שהבטיח את עצמו שלא יתאנה במעשה הבריאה. ואח"ז מפרש הדבר בפרטיות, ואומר "החנות פתוחה", כלומר, אע"פ שעולם הזה מתראה לעינינו כדמות חנות פתוחה מבלי שום בעלים, אשר כל עובר דרכה יכול לקבל סחורה וכל טוב כפי אות נפשו בחנם בלי שום חשבון, וע"ז עומד רבי עקיבא ומזהירנו, "והחנוני מקיף", כלומר, אע"פ שאינך רואה כאן שום חנוני תדע, שיש חנוני, ומה שאינו תובע תשלומיו הוא מפני שנותן לך בהקפה, ואם תאמר, מאין יודע את חשבונותי? על זה משיב "הפנקס פתוח והיד כותבת" כלומר שיש פנקס כללי אשר כל מעשה ומעשה נרשמת שמה מבלי להתאבד אף כל שהוא, והכונה סובבת על החוק של התפתחות שהטביע הקב"ה בהאנושיות, הדוחף אותנו תמיד קדימה, פירוש שהנהגות המקולקלות המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים את המצבים הטובים, וכל מצב טוב אינו אלא פרי עמלו של מצב הרע שהקדים לו, אכן ערכי טוב ורע אלו אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית, אשר כל מצב המקרב את האנושיות להמטרה נק' טוב, והמרחיקם מן המטרה נק' רע, ורק על ערך הזה נבנה "חוק התפתחות" אשר הקלקול והרשעות המתהוה בהמצב נבחן לגורם וליוצר על המצב הטוב, באופן, אשר זמן קיומו של כל מצב ומצב. הוא רק זמן מסוים המספיק לגידול קומתו של הרע שבתוכו בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו, אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו ולהרוס אותו ולהסתדר במצב יותר טוב לתיקונו של הדור ההוא, וכן זמן קיומו של מצב החדש, נמשך ג"כ, עד שניצוצי הרשעות שבו מתבכרות ונגמלות לשיעור כזה שאי אפשר לסובלו, אשר אז, מוכרחים להורסו ולבנות מצב יותר נוח על מקומו. וכן הולכים המצבים ומתבררים בזה אחר זה מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו טוב בלי שום ניצוצין רעות, והנך מוצא, אשר כל עיקרי הזרעים והגרעינים שמתוכם צומחים ויוצאים מצבים הטובים. אינם אחרים, רק המעשים המקולקלים עצמם, דהיינו, שכל רשעה ורשעה המתגלה ויוצא מתחת ידי הרשעים שבהדור, הנה מצטרפות יד על יד ובאות בחשבון עד שמקבלים משקל כזה שאין הצבור יכול עוד לעמוד בו, ואז עומדים ומהרסים אותו ובוראים מצב הרצוי ביותר. הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיתה נעשה מותנה לכח הדחיפה שיתפתח על ידיה מצב הישר. ואלה הם דברי רבי עקיבא "הפנקס פתוח והיד כותבת" כי כל מצב אשר איזה דור נתון בו מדומה כמו פנקס, וכל עושי רשע מדומים כמו ידים כותבות, כי כל רשעה ורשעה נחקקת ונרשמת בהפנקס עד שמתקבצות לידי חשבון, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו, אשר אז, מהרסים מצב הרע הזה ומסתדרים תחת מצב יותר רצוי כמבואר. הרי, אשר כל מעשה ומעשה באה בחשבון ונרשמים בהפנקס, דהיינו בהמצב כאמור.

ואומר "כל הרוצה ללות יבא וילוה", כלומר מי שמאמין שאין עולם הזה בבחי' חנות פתוחה על הפקר בלי בעל בית, אלא שיש כאן בעה"ב חנוני עומד בחנותו ותובע מכל לוקח שיתן לו את מחיר הרצוי בשביל הסחורה שלוקח מהחנות, דהיינו שישתדל בעבודתו ית' במשך זמן כלכלתו מאותה החנות, באופן הרצוי ובטוח להגיע למטרת הבריאה כחפצו ית'. והנה אדם כזה נבחן, אשר הוא "רוצה ללות" כלומר עוד בטרם שהוא פושט את ידו ליקח מה מעוה"ז שהוא החנות הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה על מנת לשלם מחירו הקצוב דהיינו שמקבל על עצמו לעבוד ולהגיע למטרתו ית' במשך ימי כלכלתו מהחנות, באופן, שמבטיח נאמנה ליפרע את חובו דהיינו על ידי ביאתו אל המטרה הרצויה, וע"כ הוא מכונה בשם הרוצה ללות, דהיינו שמשתעבד לפרוע ולשלם. ומצייר לנו רבי עקיבא ב' סוגי אנשים: סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה" שחושבים את עוה"ז כמו חנות פתוחה בלי שום בעה"ב חנוני, ועליהם אומר "הפנקס פתוח והיד כותבת" דהיינו אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל, שזהו ע"י חוק ההתפתחות המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות, אשר מעשי הרשעים בעצמם מולידים בעל כרחם מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל. וסוג השני של האנושיות, הוא מכנה בשם "הרוצים ללות" אשר המה מתחשבים עם בעל הבית, ובעת שלוקחים מה מהחנות אינם לוקחים רק מבחינת הלואה שמבטיחים להחנוני לשלם לו את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית, ועליהם אומר כל "הרוצה ללות יבא וילוה".

ואם תאמר, מהו החילוק בין סוג האחד אשר מטרה התכליתית מתחייבת ובא להם מתוך חוק ההתפתחות, ובין סוג השני אשר מטרה התכליתית מגעת להם על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית', הלא סוף סוף שתיהם שוים בהשגת המטרה: וע"ז ממשיך ואומר "והגבאים מחזירין תמיד בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו משלמים חובם בשוה לשיעורין בכל יום ויום: וכשם שהכחות הסגוליים שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית' נבחנים לגבאים נאמנים הגובים החוב לשיעורין תדיר דבר יום ביומו עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים המוטבעים בחוק ההתפתחות נבחנים ג"כ לגבאים נאמנים הגובים החוב לשיעורין תדיר דבר יום ביומו עד שנפרע על מלואו, שזה אמרו, "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם", אמנם יש ביניהם חילוק ומרחק רב, דהיינו "מדעתו ושלא מדעתו", אשר סוג האחד אשר חובם נגבה ע"י הגבאים של התפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם", אלא הגלים סוערים ובאים עליהם על ידי רוח החזק של התפתחות הדוחפים אותם מאחוריהם ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם ביסורין גדולים על ידי הגילויים של כחות הרע הדוחפים אותם (ויז-א-טערגא) בדחיפה מאחוריהם. אולם הסוג השני, פורעים חובם שהוא השגת המטרה "מדעתם" מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר מהות הדת ומטרתה (בדבור המתחיל ... עיין שם היטב), שעל ידי העבודה הזו נמצאים מרויחים שנים: ריוח אחד, שהכחות הללו המתגלות מתוך עבודתו ית' נמצאים ערוכים לפניהם בבחינת כח המושך בדמות חשק מאגנעטי (מבחי' ויז-א-פראנטא) שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם מחשקם על פי רוח האהבה, ואין צריך לומר שנשללים מכל צער ויסורין כמו הסוג הראשון. וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי, כי המה הם הצדיקים והנביאים הזוכים ומשיגים את המטרה בכל דור ודור כמבואר לעיל במאמר מהותה של תורת הקבלה בקונטרס א' ד"ה על מה סובב החכמה. והרי לעיניך מרחק רב מבין הנפרעים מדעתם להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג על החשכות של יסורין ומכאובים רעים. ואומר עוד "ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת", כלומר על אותם הנפרעים מדעתם ורצונם הוא מבטיח "שיש להם על מה שיסמוכו" שיש רב כח בתכונת עבודתו ית' להביא אותם אל המטרה הנשגבה, וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית', ועל הנפרעים שלא מדעתם אומר "והדין דין אמת", שלכאורה יש לתמוה על השגחתו ית' אשר מניח ונותן רשות לכל אותם הקלקולים והיסורין שיתגלו בעולם והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה? ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת" מפני והכל מתוקן לסעודה, כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית, והנועם העליון העתיד להתגלות עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים מדמה לנו כדמיון בעל הבית המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות כדי להכין סעודה גדולה לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה המוכרחת סוף כל סוף להגלות, הוא מדמה כדמיון הסעודה אשר האורחים מסובין בה ברב נועם ועונג. וע"כ אומר "והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה" כמבואר.

ודומה לזה תמצא גם כן בבראשית רבה פ"ח בדבר בריאת האדם, וזה לשונם. ששאלו המלאכים להשי"ת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך? אמר להם הקב"ה, אם כן צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה למלך שהיה לו מגדול מלא מכל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה למלך שמלאו? מיד אמרו לפניו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מאי דהניי לך. פירוש, כי המלאכים שראו כל המכאובים והיסורין העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו הצרה הזאת למה לך? והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב ואין לו אורחים אחרים מוזמנים אליה רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים שקלו בדעתם את התענוגים הנמצאים בהמגדול הזה העומד ומצפה על מוזמניו לעומת היסורין והצרות העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם, והיינו ממש כדברי רבי עקיבא אשר "הדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה", שעוד מראשית הבריאה נרשמו שמה כל הבריות לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית' מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר.

ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה י"א) בנבואת השלום, המתחלת "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו' ונותן טעם על כל זה "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הרי שהנביא תלה שלום כל העולם על מילוי כל העולם בדעת ה' דהיינו ממש כדברינו לעיל אשר התנגדות הקשה העגאיסתי שמבין איש לרעהו שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה, כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית כמעשה גרמניא או לשמאל קיצונית כמעשה רוסיא ולא מלבד שלא הקלו לעצמם את המצב אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו. הרי, שאין להם עצה אחרת זולת לבא בקבלת עולו ית' בדעת את ה', דהיינו שיכוונו מעשיהם לחפץ ה' ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה. וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית' תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן, כי אז כל חברי האנושיות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה' הם דבר אחד. ותיכף אחר זה אומר הנביא, "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו'", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם הוא מוקדם לקיבוץ גליות, ובזה נבין דברי חז"ל בסוף מסכת עוקצין "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", לכאורה יש לתמוה על המליצה "כלי מחזיק ברכה לישראל" . וכן כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה. אולם הכתוב הזה מתבאר להם כמו נביאת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גליות, וע"כ אומר הכתוב "ה' עוז לעמו יתן", פירוש, אשר לעתיד כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז "ה' יברך את עמו בשלום", כלומר, שיברך את עמו ישראל מקודם בברכת השלום של העולם כולו, ואח"ז יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו'. וזהו שאמרו ז"ל בטעם הכתוב, דע"כ ברכת השלום של העולם כולו קדמה לעוז דהיינו, להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", כלומר, כל זמן שהאהבה עצמית והאגאיזם שוררים בין האומות גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה' על צד הטהרה בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים במאמר הערבות. ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין ביהמ"ק לא יכלו להחזיק מעמד ולקבל הברכות אשר נשבע ה' לאבותינו. וזה שאמרו "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל כלי המחזיק ברכת האבות, וע"כ עוד לא נתקיימה השבועה שנוכל לרשת ברכת הארץ לנצחיית, כי רק שלום העולם הוא הכלי היחידה המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנביאת ישעיה.

פירוש מלות הלועזיות
אולטרואיזם: אהבת זולתו.
אנאליטי: הפרדת הדבר לכל הבחינות שבו.
סינתטי: האיחוד והקשר בין הדברים כמו ההקש והקל וחומר.
מאוטיוו-פאוער: כח-מטרה שהוא כח הפועל המניע לכל גוף ומודד לו כח ליגיעה כתפקיד הדלק בהמכונה.
ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו.
ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו.