דף הבית >> כלים לימודיים >> ספריית אור הסולם >> ספריית בעל הסולם >> הקדמות >> הקדמה שניה לפי חכם
יהודה לייב הלוי אשלג
הקדמה שניה לפי חכם
 
 א. דע מה שאמרו המקובלים ז"ל על סוד שם בן ד' שהוא כולל לכולהו שמהן ולכל העולמות עד שגם עולם הזה הגשמי מסודר בחותמו, שהוא עדות על כח הפועל בנפעל, ו'כל רואיהם יעידון ויגידון כי הם זרע ברך ה'' (ע"פ ישעיה סא, ט).
 וסוד שם המפורש, הוא סוד שם ע"ב אשר אין לגלותו זולת למי שהגון וכדאי (זוהר פנחס אות תרא), וגם למי שהוא חכם ומבין מדעתו פה אל פה, לא זולת, אשר אז אפשר להבין כל חכמת האמת על בוריום [אולי צ"ל 'בוריה'] כתכונתם לא זולת.
 וזהו שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעין ליודעי בינה" (דניאל ב, כא), ששם המפורש הוא שורש כל החכמה ובינה שבכל העולמות, ואם אתה אחוז בשורש, יש לך ממילא הענפין, אמנם אם אינך אחוז בשורש, אי אפשר כלל לאחוז בענפין.
 אמנם "כבוד אלקים הסתר דבר" (משלי כה, ב), ושום חכם מחכמי האמת עוד לא גילה משם הזה בספר ולא כלום. אלא כל הכתוב בספרים, הוא סוד התפשטות השם ס"ג, שהס"ג הוא רק ענף קטן המתפשט מהע"ב, שהוא המעברתא לנהורין עילאין של השם ע"ב, על ידי צמצומים נודעים ליודעי ח"ן.

 ב. ואחר שהשי"ת נתן בליבי לגלות באיזה שיעור את המכסה הלוטה על חכמת האמת, כדי להקל על עובדי ה' להתפתח בחכמה בבחינת אתערותא דלתתא, דאין היצר הרע שורה אלא בלב הפנוי מחכמה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב, כא), שעל כן נאמר (שמות לא, ו) "ובכל חכם לב נתתי חכמה", שמוכרח עובד ה' להיות מוכן בחכמה כפי מה שמשוער ממנו ית' לבחינת אתערותא דלתתא, עד שיהיה נקרא 'חכם לב', כמו שכתוב בהקדמת העץ חיים, אשר מסוגלים ביחוד ספרי הקבלה כדי לפתוח חכמת לב להמעיינים, כמו שכתב הרח"ו ז"ל.
 וכיון שראיתי רוב הזוהמא והכסילות שנתגבר בדור הזה, עד שעזבו את השימוש בספרי קבלה לגמרי, ונמנע מהם אורם ח"ו. אמרתי "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), והסכמתי בדעתי אחרי ישוב הדעת ארוך, לגלות קצה החכמה במשענתי לפני פשוטי עם בית יעקב, שיהיה להם אחיזה בדברים העליונים הכמוסים ונחתמים באלף עזקות (-טבעות), שמתוך כך יתקרבו הלבבות בשימוש הזוהר וכתבי האר"י ז"ל, שאין התפתחות לב בחכמה זולתם. וגם רק בבחינה ד' שבשם בן ד' שהוא ה' תתאה, בסוד בה' בראם, כמו שכתוב בספרים. והנני מבאר ומפרש ומקשר רוב ענינים הכמוסים והנסתרים שבחכמת האמת, והעיקר לפרש את האדרא רבא ואדרא זוטא וספרא דצניעותא, וכל ספר עץ החיים, בדעה ובבינת לב, ו'נגולו כספר השמים' (ישעיה לד, ד).

 ג. אמנם תדעו מהנ"ל, אע"ג שנתתי פנים מסבירות לעמקות כללות החכמה, כמו שיראה המעיין בביאורי, אינו עוד כלל שיעור שלם, אלא רק מפתח בערך אוצר של אבנים טובות ומרגליות, עד אשר הרבה אנשים בלו רוב שנותיהם בהקיפם את בית האוצר סביב סביב, ונלאו לפתוח הפתח, ו'ימותו ולא בחכמה' (איוב ד, כא), וכן בא איש אחד, והמציא בחכמתו מפתח, אשר מהיום ומעכשיו, כל מי שיטול המפתח בידו, יוכל לפתוח בית האוצר ויתעשר הון רב. כי כן שיעור חכמתי וכל ביאורי בספרי הזה רק מפתח לבד, ואל תטעו שזהו עצם האבנים טובות ומרגליות, שעדיין המה חתומים ונגנזים בתוך בית האוצר פנימה, רק השתדלו להבין את כל דברי בספר הזה, ובו תפתחו לבכם בכתבי האר"י ובזוהר הקדוש, ובקדושה וטהרה תשיגו כח ועצמה, אשר בפעם אחת ברצות ה', תפתחו את האוצר של האבנים טובות ומרגליות, כמו שאמר הכתוב במלאכי (ג, א), "הנה אנכי שולח מלאך ויפנה דרך לפני ופתאום יבא אל ביתו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים", אכי"ר.
 ועל כן בררתי לפרש רק בסוד בשם בן ד' ודרכיו ית', כדי שאוכל להרחיב הענינים עד הציורים דעולם הזה הגשמיים, כי רק זה השם מתפשט בדרכיו עד תכונות הציורים הגשמיים שבגוף האדם על רמ"ח אבריו וגידיו וכל מקריו, ושאר הבריות למציאותם ומקריהם, בסוד הכתוב (איוב יט, כו) "ומבשרי אחזה אלקי".

 ד. וענין ד' אותיות אלו מתבארים בפרק קו וצמצום פרק ב', בענין התפשטות אור אין סוף ברוך הוא לעשות כלים, שהם כולם דרכי השתלשלות הכלי, המתחלת מאור פשוט שעלה ברצונו ית' להנות לנבראיו. שזה המחשבה הוא סוד אור ממשי, דבו ית', הפועל והכח והפעולה וכל הבחינות הם אחד ממש. ועל כן מכנים אנו את אור הפשוט המתפשט לכלל העולמות בבחינת מחשבה, שהיא "ערך האפשר", ונגדרהו בשם זה.
 פירוש, דכל שם הוא גדר, לומר שאינו יוצא מגדרו, על דרך 'טוב' שאינו יוצא לגדר 'רע', וכדומה. וזה יתכן למי שיש לו ב' גדרים, אנו מכנים לו גדר אחד מהשנים, אבל כמו שהוא ית' פשוט, כן אורו פשוט, בלי שום צדדיות ח"ו, וא"כ איך אפשר לכנותו בשם.
 אמנם, נכנהו מחשבת א"ס ב"ה: והענין ללמד בא, שגם בהבריאה בכללה יש ב' צדדים, דהיינו מחויבת המציאות, או אפשר המציאות. והנה הגיע לנו הקבלה הנאמנה, שהבריאה הוא אפשר המציאות, ואין הבורא ית' מחוייב לבראותה ח"ו, ועל זה גדרו חכמינו ז"ל "האור" בכללו שמתפשט להבריאה בשם "מחשבה", כלומר, כך עלה במחשבה ; ובבחינת אפשרות שלא לעלות גם כן, ונמצא שם מחשבה יורה לנו גדר האפשרות, ולאפוקי המחוייבת, שאינו נקרא מחשבה, אלא כח וטבע וחוק. אמנם יותר מכינוי זו אי אפשר כלל לכנות האור הנמשך להתהוות בבריאה, כי אין גדר ח"ו באור הנמשך ממהותו, כמו במהותו עצמו, ודו"ק. והנה צורת המחשבה הגיע לנו הקבלה שהוא "להנות לנבראיו", שזהו סוף מעשה במחשבה תחילה, בכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, ודו"ק היטב.

 ה. ורצון המאציל הוא חוק והכרח בנאצל ונברא, כמובן, כי מחשבתו ית' הוא פעולתו, נמצא חוק טבוע בנאצל "לקבל הנאתו", שזהו סוד אצילות חכמה ובינה שנתפשטו מהשורש המכונה כתר. שעצם המחשבה המתפשטת בכח השורש היא סוד חכמה, אמנם לא נשלם בחינת הרצון בהנאצל טרם הגביר רצונו מאתערותא דלתתא להוסיף המשכת שפע יתר משיעור שיש בו, ועל כן הי' מוכרח המחשבה ההיא המתפשטת, לפעול בעצמה התחזקות רצון "לקבל הנאתו", כי רצון המאציל מוטבע בו בכח, על כן יצא זה לפועל בהתגבר להוסיף שפע מהשורש יותר ממה שיש בהתפשטות שלו, והיינו כדי שיֵצֵא הכח אל הפועל.
 שזה סוד המוזכר בעץ-חיים "כאשר נתפשט כן התעבה". כלומר שעצם המחשבה הוא צורה אחת ומיוחד ופשוטה רק "להנות לנבראיו", וכיון שמחשבתו הוא גמר פעולה, על כן נתפשט כללות כל האור שבכל יכלתו להנות תיכף ומיד על שלימותו האחרון. אמנם כח של הרצון להֶנות עוד לא הי' מגולה, טרם שהתגבר להוסיף בהמשכה מהשורש באתערותא דלתתא, ודו"ק.
 על כן, כאשר התפשט אור הכללות של הבריאה, תיכף נתעבה. כלומר, התגבר להוסיף שיעור שפעו מהכתר. ולזה נבחן תיכף אור ההתפשטות הכללי בשם חכמה ובינה.
 'חכמה' נקרא עצם ההתפשטות, הכולל כל עצמות השפע עד שלימותו האחרון, ושבה עדיין הרצון להֶנות ממנו ית' לא יצא לפועל, אלא עודה בכח. ו'בינה' נקרא במה שנתגלתה הכח לפועל ומשכה שפע חדשה (יותר ממה שהוכן באור ההתפשטות) מהכתר.
 והמשכה זו דבינה מכתר נקרא אור דחסדים, שהוא עומד רק להגדיל מדת הקבלה של הכלים, מאחר דעצמות השפע בכל יכלתו כבר נשלם בספירת חכמה. וזה סוד ג' ראשונות כח"ב, שסודם הוא יוד הא, דקוצו של יוד הוא כתר, ויוד הוא התפשטות אור חכמה, וה' עילאה הוא סוד בינה שהתגבר עוד להמשיך תוספת אור מכתר. וכל בחינת עצמות השפע שישנה ועתידה להופיע עד גמר התיקון כבר צרור בספירת חכמה, וכל בחינת השפע של הגדלת כלים עד גמר התיקון מושרשים בספירת בינה.

 ו. וזהו שורש 'בוצינא דקרדינותא הגנוז במעי דבינה' (אדרא זוטא אות קטז). דקרדינותא הוא סוד החושך, דהיינו הכלי קבלה שהם בחינת חושך בערך המאציל, והפכי לו. דלא יצוייר בנאצל א' שום ענין צורה הפכיות מהמאציל, משום דלא יצוייר חלילה במאציל שום בחינת גדר שיתכן להיות הפכי, שהוא כל יכול וכללם יחד, כל מיני הפכיות מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר. אלא ודאי צורת קבלת הנאה אין בו, כי ממי יקבל ח"ו, והבן. ועל כן רק צורה הזו יוצאת מגדר המאציל בהפכי המוחלט, ועל כן נקרא חושך הפכי מהאור, ודו"ק. וזה סוד המוזכר בזוהר "כתר עלאה אוכם הוא לגבי עילת כל העלות". והנה הבינה, בזה שהתגברה לתוספת שפע מהשורש, נגלה בה הכח אל הפועל, שהוא נקרא בוצינא דקרדינותא, כלומר, אור הנאחז בחושך דוקא, שהוא סוד אור דחסדים המגדיל את הכלים שהם חושך, וכמו שיתבאר לפנינו.

 ז. והנה הבינה שנעשה עכשיו שורש לבחינת כלי, התפשטה גם כן מתחילה בכח בלי גילוי הפעולה, שהוא סוד תוספת שפע שהמשיכה הבינה, שנתפשט ויצא מהבינה, שנקרא חג"ת, כמו שיתבאר לפנינו. והיה נצרר בו כח הבוצינא דקרדינותא מאימא. אמנם בעוד שלא יצא לפועל, דהיינו שלא הרבה בהחשכת תוספות שפע אליו בבחינת הכח דהתפשטות הבינה, נקרא ז"א וחג"ת ; אמנם מוכרח הכח לבא לידי הפעולה כנ"ל, לכן גם הוא כאשר נתפשט גם התעבה, ונעשה בו עצמו בסופו התגברות להמשכת תוספת שפע, שזה סוד "כלי מלכות" שנסתגלה לצורת הקבלה בתכלית השלימות דברצון לקבל הנאתו ית', המושג "כפי שיעור הרצון לקבל אותו", לא פחות ולא יתר, כי מצידו ית' אין מידה ושיעור ח"ו.
 וזהו מידת הדין בבחינת שורש ובבחינת התפשטות, כלומר, שצורת הקבלה מכרעת אם התחתון ראוי לקבל השפע או אינו ראוי, והנבחן בשנים, או דינא רפיא או דינא קשיא. שקטנות הרצון לקבל שפעו נקרא דינא רפיא, בשביל שרק מקטין כמות השפע, אבל עודו דבוק בעצמותו ית'. וגדלות הרצון לקבל נקרא דינא קשיא, בשביל שמשתנה צורת המקבל מעצמותו ית', שהוא ית' הפכי הימנו, ועל כן נפרד ומת, שזהו סיבת הרשעים שנקראים מתים (ברכות יח, ב), שהמה מרכבה לפרצופי הקליפות, שאין בהם מבחינת השפעה ולא כלום, וכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, ונחתכין משורש החיים ית', כי פירוד גשמי בכשיל וכלפות, ופירוד רוחני בשינוי צורה על דרך ההפכיות, ודו"ק ותצליח.

 ח. ובהנ"ל תבין המובא בספרים מבחינת מלכות דא"ס ב"ה, שכבר נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא"ס ב"ה, דאם כן יש גם כן ט' ראשונות וכו'.
 דביארתי בפרק קו וצמצום אשר מתחילה היה הא"ס ב"ה ממלא את "המקום", כלומר דמחשבת הבריאה בכללה שגדרנו לעיל בבחי' הרצון להַנות נתפשט מא"ס ב"ה תיכף בכל השלימות, דהיינו שהרצון להֶנות יצא מכח אל הפעולה בכל יכלתו בזה הצורה השלימה העתידה להיות לפנינו אחר ככלות הכול, דהיינו בגדלות כלי קבלה בשיעורו האחרון, שזה יורה לנו לשון הזהב של הרב ז"ל, שאור א"ס ב"ה מילא את המקום, שיורה כלי המלכות שהוא סוד כללות מדת הקבלה כנ"ל.
 אלא הנקודה בעצמה קישטה את עצמה, בסוד 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה' ודו"ק (ויבא התחתון וילמוד על העליון), וממילא נתעורר הדינא רפיא שבתוך המקום כנ"ל, ועל כן צמצם את אורו ית' מן הנקודה מסביבותיה, וחזר והמשיך אורו ית' אל הנקודה בדרך קו דק, ולא הי' מילא (-ממלא) את "המקום" כבתחילה, שמסבה זו נעשה בחי' ראש וסוף בהעולמות, כמו שכתוב בעץ החיים (וצריך שתדע שההעברה ממקום למקום בעולמות העליונים, אינו בבחינת העדר ממקום הא', אלא בבחינת תוספת, שזהוא סוד הוא ותמורתו יהי' קודש (ויקרא כז, י)).
 פירוש דבריו ז"ל, כי מתחילה לא הי' בהמלכות בחינת סוף וסיום, משום דאור א"ס ית' מילא את כל המקום, אלא אחר כך בהתפשטות הב' לאחר הצמצום, נעשה בבחינת המלכות סוף וסיום לזהו ההתפשטות. אמנם גם התפשטות א' נשאר על מקומו, כמו שכתוב בעץ-החיים, אלא שהתפשטות א' נקרא א"ס בשביל שלא נעשה סיום בבחינת המלכות, וההתפשטות ב' נקרא בבחינת יש סוף, כי נעשה סיום בהמלכות, בסוד "עד פה תבא ולא תוסיף" (איוב לח, יא).

 ט. וזהו שורש לדברי חז"ל (בראשית רבה יב, טו ; עי' גם זהר וישב אות כה), "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים". דהתפשטות א' טרם הצמצום נתפשט אור מחשבת הבריאה, ומילא את כל המקום עד סוף שיעור גדלות הקבלה בכל יכלתו, אשר זהו שורש מידת הדין, אשר אחר כך עשתה הנקודה דין בעצמה, בסוד 'ראה שאין העולם מתקיים', דהיינו בחינת שינוי צורה שלא רצתה הנקודה לסבול על עצמה, אז שיתף עמו מידת הרחמים, כי חזר והתפשט אל הנקודה בבחינת קו שענינו יה"ו הכולל ט' ספירות ראשונות, ועד"ז נתעלמה גם הנקודה בט' ספירות שלה, והבחינה האחרונה שלה נשארה בלי אור, כדי שלא יתעורר בה מדת הדין, שהוא סוד שינוי הצורה על דרך הנ"ל, ונעשה סיום בבחינת המקום בסוד 'עד פה תבא', דהיינו בבחינת יה"ו, דהא תתאה, 'ולא תוסיף', דהיינו להתפשט לבחינה אחרונה, כמו שהוא בהתפשטות הא' (ועתה תדע, שכל ההשתלשלות דדרך עילה ועלול, הוא סוד שיתוף דמדת הרחמים ודו"ק).
 היוצא לך מדברינו שב' שורשים יש לכלי מלכות: שבטרם הצמצום הוא סוד מלכות דאין סוף, כלומר בלי שום סיום וגבול רק במילואה. ולאחר הצמצום הוא סוד מלכות בבחינת סוף וגבול, כנ"ל.

 י. ויתבאר לך דברי הפרקי דר' אליעזר (פרק ג'), "טרם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד". דלכאורה תמוה הוא, דמטרם הבריאה מה לו להזכיר בחינת שם, שלא יתכן אלא לזולתו, ומה היה חסר לו מאמרו טרם שנברא העולם הי' הוא אחד, ודי.
 אלא עמקות נפלא הודיענו רבי אליעזר הגדול, אשר התפשטות אור א"ס ב"ה טרם הצמצום, שהוא אז מילא את המקום, דהיינו מלכות, בכל בחי' עד תכלית גדלות הקבלה שלה שנקרא 'שמו', ועכ"ז לא נראה בה שינוי צורה כלל מבחינת המאציל, שהוא סוד הבדל ופירודא ח"ו, אלא היתה עם המאציל בתכלית הדביקות בכל יכלתו, שזה אמרו הוא אחד ושמו אחד, 'הוא' הוא סוד כללות האור הנמשך ממהותו ית', ו'שמו' הוא סוד המקום, בסוד המילוא "דרצון" להֶנות, שזה סוד שמו שעולה בגימטריא רצון.

 יא. ויתבאר לך בזה דברי התיקוני זוהר (תיקון סט דף קג, א) על הפסוק (איוב, יד, כ) "משנה פניו ותשלחהו" (הנאמר על אדם הראשון בגירושין שלו מגן עדן), זהו שינוי השם, שינוי מקום, ושינוי מעשה. ומה עמקו דבריהם ז"ל.
 והענין, כי נודע שכל בחינת חידוש המגיע לעולמות מחויב להתמשך מא"ס ב"ה, וממילא גם נשמת אדם הראשון נמשך גם כן מא"ס ב"ה, בדרך התפשטות א' וב' ובהשתלשלות א"ק ואבי"ע, עד מקום מציאותו. ונודע שכל אורות הרוחניים אין נוהג בהם חילוף ותמורה בדרך עוברם מדרגא לדרגא, אלא בדרך עברו קונה מקומו לנצחיות, כמו שכתוב בעץ-החיים, בסוד "מעולם לא זזה שכינה". שמזה תבין שנשמת אדם הראשון מלביש כל העולמות כולם מאין סוף וראש א"ק עד סוף אבי"ע, דכמו שנמשך מא"ס ב"ה ועובר דרך עולם א"ק, הרי קונה שם מקומו לנצחיות, וזהו נקרא בחינת א"ק דאדם הראשון, ואחר כך בנעתק משם לעולם האצילות, קונה שם מקומו לנצחיות, שזהו נעשה לבחינת אצילות דאדם הראשון וכו', כמו שהאריך בזה בספר רחובות הנהר להרש"ש ז"ל, ע"ש.

 יב. והנה כל ההבחן שיש בין ה' עולמות הנ"ל הוא רק בבחינת ההתלבשות האור בכלי, כמו שכתוב בעץ החיים בשער א"ק, שהתלבש א"ס בכתר והאציל לעולם הא"ק, והתלבש בחכמה והאציל לעולם האצילות, והתלבש בבינה וברא עולם הבריאה, והתלבש בז"א וברא עולם היצירה, והתלבש במלכות וברא עולם העשיה.

 יג. ודע, שסוד ההתלבשות וסוד הסיום דהאור, עולין בקנה אחד ; כי במקום סיום אור העליון שם צרור וחתום כל שלימותו. והענין, משום דשלימות כל ספירה וכל פרצוף נמצא בסוד העשר ולא תשע, כמובא בספר היצירה (פ"א מ"ד). ואע"ג שאמרנו לעיל, שבסוד שיתוף דמדת הרחמים נשארה בחינה אחרונה שבמלכות בלי אור, ואין בה אלא ט' ראשונות, היינו דוקא בבחינת אור ישר מעילא לתתא. אבל זהו הבחינה אחרונה מזדווגת תמיד עם ט' ראשונות, ויוצא ממנה ולעילא עשר ספירות דאור חוזר, כמבואר בעץ חיים בשער אבי"ע בסוד זיווג דבטישא, אשר על כן נקראת בחינה אחרונה שבמלכות כתר מלכות, להיותה בחינת כתר ומקור לעשר ספירות דאור חוזר, והבן זה, ונמצא מזה שגם בחינה אחרונה מצטרפת לעשר ספירות, שזה סוד "עשר ולא תשע".
 אשר על כן אין העליון משפיע להתחתון אלא על ידי בחינת מלכות שלו, כדי שיגיע להתחתון עשר ספירות דאור חוזר עם העשר ספירות דאור ישר, ודו"ק.

 יד. ועכשיו תבין סוד התלבשות אור א"ס ב"ה בכתר, והאציל עולם הא"ק, כלומר במלכות דכתר, כי שם מקום התלבשות, ולא זולתה, כנ"ל, כדי להאציל בעולם א"ק עשר ספירות הכלולים מאור ישר ואור חוזר. אמנם מספירת הכתר ולמטה לא היה שום התלבשות, אלא אורות מגולים, שזה סוד אשר ה' פרצופין דא"ק נתמעטו קומתן זה מזה רק בספירת כתר, כי פרצוף החכמה לא היה יכול לקבל מפרצוף הכתר זולתי על ידי מלכות דכתר, על כן נמצא ראש פרצוף החכמה מתחת פרצוף כתר הכתר.
 ועל דרך זה פרצוף הבינה שאינה יכולה לקבל מפרצוף החכמה, זולת דרך מלכות דכתר החכמה, ועל כן מצב דרגתה מתחת לכתר החכמה. ועל דרך זה פרצוף ז"א מתחת כתר הבינה, ופרצוף נוקבא מתחת כתר ז"א.

 טו. ותבין את אשר לפניך, שזהו נקרא שינוי השם בערך התפשטות א' טרם צמצום א', ששם הי' הוא אחד ושמו אחד, כלומר, שאפי' כללות האור ישר גם כן מילא את המקום כולה, ובחינה אחרונה בכלל, בלי שום שינוי כלל וכלל מאור העצמות, אלא אחד ממש. אמנם מהתפשטות הב' שלאחר הצמצום ולמטה אשר האור ישר דמעילא לתתא לא נתפשט מפרגוד ולמטה, כי נעשה שם סיום וסוף בבחינת זיווג דבטישא, שנתייחדה הבחינה אחרונה שבה רק בסוד אור חוזר המתייחד באור ישר, אם כן נשתנה המלכות מט' ספירות הראשונות. והמלכות נקראת 'שם', כנודע, על כן נמשך לאדם הראשון בחי' שינוי השם, והבן.

 טז. ונודע שבעולם התיקון באצילות התלבש אור א"ס בחכמה, שענינו גם כן במלכות דחכמה, ובסוד זיווג דבקיעה שאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו הותתקן כמו דכר ונוקבא, עי' באדרא האזינו. פירוש, שנתחלקו חכמה ובינה לד' פרצופי אבא ואמא עילאין וישסו"ת, ונמצא שאין האור מגיע מעליון לתחתון זולת באמצעות התלבשות אימא עילאה, שהיא סוד חכמה כנודע, ויתבאר לפנינו בארוכה, והיינו על ידי מלכות דאימא, שאין התלבשות אלא בכלי מלכות כנ"ל.
 ונמצא מזה, שה' פרצופי אצילות נתמעטו קומתם זה מזה בג' מדרגות כח"ב, כי אין פרצוף החכמה יכול לקבל מהכתר זולת על ידי מלכות דבינה דכתר, ועל כן מצב פרצוף החכמה מתחת בינה דכתר, וכן פרצוף הבינה אינה יכולה לקבל מפרצוף החכמה זולת דרך מלכות דבינה דחכמה, אשר על כן מצב פרצוף ישסו"ת (שנקרא פרצוף בינה) מתחת בינה דאו"א עילאין, וכן פרצוף זו"ן מתחת בינה דישסו"ת, ופרצוף זו"ן הקטנים מתחת בינה דזו"ן הגדולים.
 וזהו נקרא שינוי מקום, משום דעל ידי התלבשות אור א"ס במלכות דבינה עילאה נעשה סוד ריחוק מקום בפרצופי אצילות, שמסך הבינה נקרא ריחוק מקום, כמו שכתוב בעץ חיים בשער אבי"ע, ומכאן נמשך על נשמת אדם הראשון בחינת שינוי מקום.

 יז. וסוד שינוי מעשה צריך ארוכות, אלא אביא בקצרה כדי להשלים המאמר.
 דכבר ידעת סוד ההלבשות, הוא משום זיווג דבטישא המעלה מתתא לעילא את האור חוזר, שאינו אלא במלכות כנ"ל, ואשר זה האור חוזר גם כן כולל עשר ספירות מסיבת עלייתו עד הכתר כנ"ל, אמנם לבחינת בי"ע שלמטה מאצילות מובא בעץ חיים שהוא על ידי התלבשות חכמה ובינה בזו"ן ממש, עיין בפרק ד' משער אבי"ע.
 והכונה, שבעת זיווג דבטישא שצריך האור חוזר לעלות ולהתייחד בכתר, אינו עולה אלא עד הדעת דז"א, מפני ששם מלובשין החכמה ובינה, וממילא נפרשו ב' האורות זו מזו, כי האור חוזר אינו כלול כלום מכח"ב, שבזה שנבדל אור דחסדים שהוא בחינת כלי מעל גבי אור דעצמות, נעשה מעשה גדולה בבחינת בי"ע, שאינם נהנים מאור העצמות וג"ר כלום, זולת מאור חוזר דמלכות, וגם מבחינת אור ישר דחסדים שהוא סוד חג"ת בלי חיבור העצמות.
 וזה סוד שנקראים ג' עולמות דבי"ע, עלמין דפירודא, ובסוד זה לעומת זה, והיינו, משום דאין שם מבחינת אור העצמות דאצילות כלום, רק מסוד הכלים דבינה וז"א ומלכות. שכלי דבינה הוא כללות האור דבריאה, וכלי דז"א הוא כללות האור דיצירה, וכלי מלכות הוא כללות האור דעשיה.

 יח. וכיון שנמשך על אדם הראשון כל ג' השינויים הנ"ל, כלומר עד לשינוי מעשה, אז נגרש מגן עדן ובא לעלמין דפרודא עד עולם הזה. והבן, כי אדם הראשון בחטאו עירב טוב ברע כנודע, וכל תיקונו הוא להעלות שוב הניצוצין קדישין לשורשם לאצילות, על כן נגרש מגן עדן, שהוא סוד זיהרא עילאה ואצילות, ונתמעטו קומתו עד לעשיה, ובכח הטרחא בתורה ומצוות מוציא הניצוצין קדישין מהקליפות. וכשיגמרו להעלות כל הניצוצין קדישין, ישוב הבי"ע לשורשו להיות אצילות, ואז "ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כה, ח), אכי"ר.

אמרות בעבודת ה':

 בפסוק "לב טהור ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב). משל לבן מלך שאבד כל תאות אכילה ואין לו שום רצון ללכת אל שולחן המלך, ועל כן אינו מבקש לאביו שיקראהו אל השלחן, כי יהיה לשניהם צער מזה. אשר אם הוא חכם, יש לו גם את זאת לספר לאביו, ואז ירפאהו ויהיה לו תאוה ויוכל אביו להנותו.
 ועד"ז בהיות שאין להאדם חמדה הרוחניות [הרוחנית], ואז אין תפילתו נשמעת, ומאי תקנתיה, כי יתפלל גם על זאת שיתן לו לב טהור שיתאוה לו ית', ואז יוכשר לרוח נכון.
 *
 במלחמת ה' צריך להזהר בכל פנותיו אשר פונה להשים כנגד עיניו את המטרה. על דרך משל ברובה קשת, אם מסתכל על המטרה, יכול להיות שלא יחטיא אותה, ואם לא יסתכל עליה, אז בלי ספק שיחטיא את המטרה ועבודתו בחנם. כמו כן במלחמת השי"ת, אם לא יהי' בעת העבודה המטרה שׂוּמַה נגד עיניו, אז ודאי יהיה יגיעו לריק.
 *
 ונודע שקודם תשובה נקראים תרי"ג מצוות תרי"ג עיטין דאורייתא, כי כולם ביחד אין להם אלא מטרה אחת, דהיינו לזככו שיבא לכלל תשובה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מד, א) "מאי אכפת ליה לקוב"ה וכו' אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל", ו"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל, ב).
 וענין הזיכוך הוא בשנים, דהיינו למאוס ברע (המתוק ללב), ולבחור בטוב (שהוא מובדל מלבו), ובשתי אלה אם יומצא מזוכך, תיכף יזכה לשוב לשורשו ויושאר דבוק בו ית' בנצחיות, כמו שאמרו ז"ל, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", וכמו שכתוב (תהלים פה, ט) "אשמעה וכו' כי ידבר שלום אל עמו ואל עבדיו ואל ישובו לכסלה עוד".
 והנה באבר המדולדל מבשר ודם, תיכף בעת הפרדו מגופו יחסר להחלק כל חיותו, ואינו מצטער ומתענג ממושגי הגוף הקודם לו כלל, ועכ"ז אינו לקוי כי אם באחת. נוסף עליו נפש האדם בהיותו מדולדל משורשו, חוץ מזה שאינו מצטער ומתענג מבחינת השורש, נוסף לו עוד מכה על מכתו, כי התלבשה בגוף הבשרי ונמצאת מצטערת ומתענגת מבחינת שמרי הקליפות, שהולכת וטובעת בהם ומתרחקת עוד ביותר משיעור החתך. ועל זה ענין "קדש את עצמך במותר לך" (יבמות כ, א) מועיל למאוס ברע, ורדיפה גדולה אחר קיום המצוות בשלימות מועיל שירצה ויתאוה בטוב.



הקדמה נוספת לחיבור הנ"ל. תוכנה עוסק בהסברת כמה ענינים בצעדים הראשונים בחכמה, וכן ענין תיקון חטא אדם הראשון.
אור הסולם: מרכז מורשת בעל הסולם
הועלה לאתר ע"י צוות עמותת "אור הסולם"