דף הבית >> כלים לימודיים >> ספריית אור הסולם >> ספריית בעל הסולם >> הקדמות >> הקדמה לפנים מאירות ופנים מסבירות
אור הסולם: מרכז מורשת בעל הסולם
הועלה לאתר ע"י צוות עמותת "אור הסולם"
יהודה לייב הלוי אשלג
הקדמה לפנים מאירות ופנים מסבירות
 
בשלהי עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ג' דיוקים / דברי אגדה אין להם פשט / תחילת ההשגה מהסוד, שאחר השגה אמיתית בסוד דרוש ורמז, משיגים אז הפשט
 א. בשלהי עוקצין, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'". ויש להשכיל בו רבות, א', מאין הוכיחו שאין יותר טוב לישראל מהשלום. ב', שבהכתוב מפורש שהשלום היא הברכה בעצמה, שכתוב נתינה בעוז וברכה בשלום, ולדבריהם היה לו לומר נתינה בשלום. ג', למה נתחבר מאמר הזה לסיום הש"ס. גם צריך להבין פירוש המלות ד'שלום' ו'עוז' והוראתם.
 וכדי לפרש מאמר זה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר. ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפירוש דברי חז"ל (מסכת סופרים טז, ד ; שיר השירים רבה ב, יד) על הפסוק, "סמכוני באשישות" אלו הלכות, "רפדוני בתפוחים" אלו הגדות. ופירש ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמו שכתוב (משלי כה, יא) "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבֻר על אופניו", אמנם ההלכות דומים לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו כמו היין שבתוכו. מה שאין כן ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך. וכן בדברי הגדה, אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון.

 ומי יהין להוציא זה מלב ההמון ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנקראים פשט ודרוש. אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט ואחר כך הדרוש ואחר כך הרמז ובסוף הכל מבינים הסוד.

 אמנם איתא בסידור הגר"א ז"ל, שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה אפשר להשיג חלק הדרוש, ואחר כך חלק הרמז, ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים, אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה. ע"כ. והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית (ז, א) "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות", ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות, להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט. ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהי' נעשית לו סמא דמותא ח"ו. ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם, דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג' מדרגות הראשונות.

 
חקירה בהעלמה הנוהגת בחכמת האמת / בדורות הראשונים נהגו העלמה גם בחכמות חיצוניות
 ב. אמנם לפי זה, צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמו שאמרו במסכת חגיגה (יא, ב) "אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד". וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון, לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה. אשר הוא תמיה רבתי, איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי, שעל כן אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית (מב, ד) על אחז, שעל כן נקרא אחז, בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דעל כן גדלה אשמתו וכו'. וכן חוק הטבע, אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכל שכן בתורת ה' וחפצו ית'.
 אמנם כן אנו מוצאים תעלומות בחכמה, אפי' בחכמים החיצונים, בדורות שעברו. ואיתא בהקדמתו של הר"מ בוטריל ז"ל לפירושו על ספר יצירה, מאמר בשם אפלטון שהזהיר לתלמידיו כלשון הזה "אל תמסרו החכמה למי שאינו יודע מעלתה", וכן הזהיר אריסטו "אל תמסרו החכמה למי שאינו ראוי לה פן תחמסוה", והוא ז"ל פירשו, אשר אם החכם מלמד חכמה למי שאינו הגון לה, הוא חומס את החכמה ומשחיתה, עכ"ל. ולא כן עושים החכמים החיצונים שבדורותינו, אלא אדרבא מתאמצים להרחיב שערי חכמתם לכל מרחבי ההמון, בלי שום גדרים ותנאים. ולכאורה יש טענה גדולה על חכמיהם הראשונים, שסגרו דלתי חכמתם על קומץ קטן מיחידי סגולה שמצאו מוכשרים אליה, ומרבית העם עזבו לגשש קיר.
 
הבחן בדצח"ם / ובד' המפלגות שבמין האדם
 ג. ואסביר הענין, כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר, במדרגה זה על זה, שהם: המון עם, גבורים, עשירים, חכמים. והם שוים בערך לד' מדרגות שבכלל המציאות הנקראות: דומם, צומח, חי, מדבר. אשר הדומם, מוכשר להוציא ג' הסגולות, צומח, חי, מדבר, ואנו מבחינים ג' ערכים בכמות הכח מהמועיל והמזיק שיש בהם.
 כח הקטן שבהם, הוא הצומח, כי הגם שפעולת הצמח, בקרבת המועיל שלה ובדחית המזיק לה דומה למין האדם והחי, אמנם אין בה הרגש נבדל לענין זה, אלא כח כללי משותף לכל מיני הצמחים שבעולם, שפועל בהם מלאכה הזו. נוסף עליהם מין החי, שבכל בריה ובריה בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת המועיל ולהרחקת המזיק, ויוצא לנו בזה, ערך בעל חי פרטי אחד, משתוה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות, כי זה כח המרגיש בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריה פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו.

 והנה כח המרגיש הזה הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאד במקום ובזמן, להיות ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ לגופו, וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר, בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא דבוק בה לבד. נוסף עליהם מין המדבר, המורכב מכח המרגיש וכח השכלי יחד, ולפיכך אין כחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת המזיק לו, כמו מין החי, והוא בסיבת המדע שלו, שהוא ענין רוחני, שאינו מוגבל בזמן ומקום, ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות, וכן בעוברות ועתידות משנות דור ודור. ונמצא על כן, ערך איש פרטי אחד ממין המדבר, משתוה עם ערך כללות הכחות שבמין הצמחים ומין החי שישנם בכל המציאות בזה הזמן, וכן בכל הדורות שעברו, להיות כחו מקיף אותם, וכולל בפרטיותו עצמו, לכל כחותיהם יחד.
 ומשפט הזה נוהג גם כן בד' המפלגות שבמדרגת מין האדם דהיינו המון עם, עשירים, גבורים, חכמים. דודאי כולם באים מן המון העם, שהם הדרגה הא', על דרך "הכל היה מן העפר" (קהלת ג, כ), ואמנם ודאי כל מעלתה, וזכות קיומה של העפר, הוא לפי ערך ג' הסגולות צומח חי מדבר, שהיא מוציאה מתוכה. כן ישוער מעלת ההמון עם, כפי הסגולות שמוציאים מתוכה, דעל כן מתחברים גם המה בצורת פני אדם. ולמען זה, הטביע השי"ת בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.

 והנה על ידי נטית התאוה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון חזק וגם תאוה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת העשירות, שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות, אשר כח נכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי כח התאוה במין האדם, כח זר הוא ומושאל ממין החי.
 ועל ידי נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגבורים אנשי השם, המה המושלים בבית הכנסת ובעיר וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם, וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה, והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם, כאמור לעיל, שהרי נטיית הכבוד, נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועמה חפץ הממשלה, כמו שכתוב "כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח, ז).
 ועל ידי נטיית הקנאה, מוציאים מתוכם את החכמים, כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא כא, א) "קנאת סופרים תרבה חכמה", שבעלי רצון חזק ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם בלתי מוגבל בזמן ומקום, אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם ולכל הזמנים, כאמור לעיל. וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות ולכל הזמנים, כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא הי' רואה זה החפץ אצל חברו, לא הי' מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר על כן, אין קצה לכח הפועל הזה, ועל כן מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה.
 אמנם הנשארים בלי שום סגולה, היא, מפני שאין להם רצון חזק, ועל כן כל ג' הנטיות הנזכרים משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאוים, ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה בידם מהשגה של כלום, ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח.

 ונודע, שכח המועיל וכח המזיק עולים בקנה אחד, כלומר, כמה שמסוגל להועיל, כן מסוגל להזיק. ולפיכך, כיון שאדם פרטי אחד, עולה כחו על כל הבהמה והחי מכל הדורות והזמנים כנ"ל, כן כח המזיק שבו עולה על כולנה. ועל כן כל עוד שאינו ראוי למעלתו, באופן שישמש בכחו רק להועיל, לשמירה יתירה הוא צריך, שלא יקנה מדה מרובה ממעלת האדם, שהיא החכמה והמדע. ולמען זה הסתירו החכמים הראשונים את החכמה ממרחבי ההמון, מפחד שלא יארע להם תלמידים שאינם הגונים, וישמשו עם כח החכמה להרע ולהזיק, ונמצאים פורצים בתאותם ופראיותם הבהמית, בכחו הגדול של האדם, ויחריבו את הישוב כולו.
 ואחר שנתמעטו הדורות, וחכמיהם בעצמם החלו לחשוק לשני שולחנות, לאמור לחיים טובים גם לחומריותם, ולכן נתקרבה דעתם גם לההמון, ויסחרו עמהם, ומכרו החכמה ב'אתנן זונה ובמחיר כלב' (ע"פ דברים כג, ט), ומאז נהרס החומה הבצורה אשר שתו עליה הראשונים, ויחמסוה להם ההמונים והפראים, מלאו ידיהם בכח אנשים, והחזיקו בחכמה ויקרעו אותה, חציה ירשו המנאפים וחציה למרצחים, וישימוה לחרפה לדראון עולם, כיום הזה.

טעם להעלם החכמה / קושיא לדברי הזוהר דעתידא חכמתא דא להתגלות ביומי משיחא / עיקר גאולתנו המקווה לנו, היא השגת הדעת / שלימות הגופות וצרכיהם לא יאונה בטרם השגת שלימות הדעת / חכמת האמת מחוייבת להתפשט בטרם הגאולה
 ד. ומזה תשפוט לחכמת האמת, אשר כל החכמות החיצוניות כלולות בתוכה, שהמה שבע נערותיה הקטנות, כנודע, והוא שלימות מין האדם, והמטרה שכל העולמות בשבילה נבראו, כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אשר על כן גדרו לנו חז"ל (אבות ד' משנה ה'), "דאשתמש בתגא חלף", עי"ש, כי אסרו לנו להנות בסיבתה הנאה של כלום לחיי הבשרים. והיא שעמדה לנו עד היום הזה להחזיק בחיל וחומה על חכמת האמת, וכל נכרי וזר לא יתפרץ להיכנס אליה פנימה, גם לא ישומו בכליהם, לצאת ולסחור עמה בשוק, כמקרה החכמים החיצונים, כי כל הנכנסים כבר נבדקו בשבע בדיקות, עד שהיו בטוחים מכל חשש וחשד של כלום.

 ואחר הדברים והאמת הזה, אנו מוצאים לכאורה, סתירה גדולה מקצה אל הקצה בדברי חז"ל, דאיתא בזוהר דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות אפי' לצעירי ימים. אשר לפי האמור נמצינו למדים, שבעקבתא דמשיחא יהיה כל הדור ההוא בתכלית הגובה, עד שאין אנו צריכים לשום שמירה, ויתפתחו מעיינות החכמה, להשקות כל הגוי כולו. אמנם במסכת סוטה מ"ט (עמוד ב') וסנהדרין צ"ז ע"א אמרו ז"ל דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה וכו' חכמת הסופרים תסרח וכו' ויראי חטא ימאסו וכו'. והנה מפורש שאין עוד כדור הזה לרוע, ואיך מכלכלים לב' המאמרים האלה שודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים.

 והענין הוא, כי כל שמירה המעולה ונעילת הדלת על היכל החכמה, הוא מפחד האנשים שרוח קנאת סופרים שבהם, מעורב בכח התאוה והכבוד, ואין קנאתם מוגבלת, בחפץ החכמה ומושכלות לבד. ובזה נמצאים ב' המאמרים הנ"ל צדקו יחדיו, שבא זה ולימד על זה, כי מאחר שפני הדור כפני הכלב, כלומר שצוחין ככלבא הב הב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת חכמים תסרח בהם, ממילא מותר להרחיב שערי החכמה, ולהסיר השמירה המעולה, להיותה בטוחה מאליה מחמס ועושק, ואין עוד פחד מתלמיד שאינו הגון, שיטול אותה למכור בשוק להמון עם החומרים, היות שלא ימצא להם קונים על סחורה זו, כי כבר נמאסת בעיניהם, וכיון שאין עוד תקוה לנחול תאוה וכבוד על ידיה, נעשת בזה בטוחה ומשומרת מאליה שכל זר לא יקרב, זולת אוהבי חכמה ותושיה לבד, ולפיכך יוסר כל בדיקה מהנכנסים, עד שגם צעירי ימים יוכלו לזכות בה.

 ובזה תבין אמרם ז"ל, סנהדרין צ"ח ע"א, "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". שתמוה מאד, דכל כמה שימצא איזה זכאים בדור, יהיו מעכבים הגאולה, אלא יתמו הזכאים חלילה מהארץ, ואז יהי' היכולת לביאת המשיח, אתמהא.
 אמנם צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה וביאת המשיח המקוה לנו במהרה בימינו אמן, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת, כמו שכתוב (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו'", אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמו שכתוב ישעיה ס"ה (פסוק כ'), "הנער בן מאה שנה ימות וכו'". וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמו שכתוב ישעי' י"א (פסוק ט'), "כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו'", וכמו שכתוב (ע"פ הושע ג, ה ; ירמיה לא, יא) "וינהרו אל ה' ואל טובו וכו'", והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות.
 ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד. ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם וכמותם מקהל ה', באמרם (ע"פ סוטה ה, א) "כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
 וכן לאפוקי מאותם הטועים, ושופטים דכשם שמציאות הגוף בהכרח שיהיה מוקדם בזמן למציאות הנשמה והמושכלות השלימות, כך שלימות הגוף וצרכיו, מוקדמים בזמן להשגת הנשמה ושלימות המושכלות, באופן שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות. שזה טעות מר וקשה ממות, היות שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם, בטרם שהשיג דעת השלם, להיותו לפי עצמו שק מנוקב ובור נשבר, לא יכיל משהו תועלת לא לו ולא לאחרים. זולת, עם השגת הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש, וזה הדין נוהג בין בפרטים ובין בהכלל יחד, ועיין כל זה בזוהר פרשת שלח בענין המרגלים, שהאריך בזה, עיין שם היטב.

 
ביאור, המאור שבה מחזירו למוטב / ביאור על דברי חז"ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב / התנצלות על שגילה בחכמה יתר מהקודמים
 ה. ובזה תבין מה שכתוב בזוהר (נשא אות צ') "דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא", וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה. וכן אמרו ז"ל (ירושלמי חגיגה א, ז ; איכה רבה פתיחתא ב'), "המאור שבה מחזירו למוטב", ודקדקו זה בכונה גדולה, להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, 'כתפוחי זהב במשכיות כסף' (משלי כה, יא), בה צרור זו הסגולה להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה.
 והגם ששלימות הדעת מקוה לנו בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב (דניאל ב, כא) "יהיב חכמתא לחכימין וכו'", ואומר (שמות לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", ועל כן להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב.
 וכיון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם, מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוונותינו הרבים עד היום הזה. והיינו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח, א) "אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי", היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל. "או בדור שכולו חייב", דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד, כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אמן.
 ועפ"י הדברים האלה, הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי זה, בגילוי יסודות החכמה שדרכן לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד, דהיינו מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף, וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות, אשר המחברים שקדמוני בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם. אשר אנכי באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי, קבצתי אותם, וגליתי הדברים די באר ובצביונם הרוחני, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן. והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה, ממה נפשך, אם אין פה נוספות על רבותי, אם כן האר"י ז"ל ורבי חיים ויטאל ז"ל בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי כמו שעשיתי אנכי. ואם נפשך לאמר שלפניהם הי' גלוי, אם כן מי הוא המחבר הזה, אשר ודאי זכות גדול הי' לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם.
 אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות כמו שתראה במראה המקומות על יד החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמנה שערים ובעץ החיים ומבא שערים מהאר"י ז"ל, ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת. אלא המה כיונו לכסות הדברים, ועל כן פזרו אותם אחת הנה ואחת הנה, והוא מפני שדורם לא הי' עוד כולו חייב, והי' צריכים לשמירה יתירה, כנ"ל, מה שאין כן אנו שבעוונותינו הרבים נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, ועל כן דברי מגולים ומסודרים.
 
התעוררות לבקש חכמה ומטרת החיים / קטרוג המלאכים מה אנוש כי תזכרנו וכו' / ביאור על המגדל המלא מכל טוב ואין לו אורחים / מתן שכר הנשמות כבר מוכן מכל מראש לכל הנבראים / ענין הצורך לאדם גשמי המורכב מגוף ונשמה

 ו. ועתה בנים שמעו לי, כן החכמה בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם מי לה' אלי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן ותפוחי אדמה אתם וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהי' מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהי' מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי. אבל מטרת החמור לשמש האדם הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כונתו, כמו שאמר בן זומא, "כל אלו לא נבראו אלא לשמשני, ואני לשמש את קוני", ואומר (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו", כי השי"ת חושק ומתאוה אל השלמתינו, כמו שאמרו בבראשית רבה פ"ח (סעיף ה) בדבר בריאת האדם, וזה לשונם, שהמלאכים אמרו לפניו יתברך, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו' (תהלים ח, ה), הצרה הזאת למה לך. אמר להם הקב"ה, 'אם כן צונה ואלפים כלם למה וכו'' (תהלים ח, ח), למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, מה הנאה למלך שמלאו וכו'. מיד אמרו לפניו, 'ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ' (תהלים ח, ב), עביד מאי דהניי לך. עכ"ל. לכאורה יש להרהר אחר המליצה הזאת, כי איפוא מצוי ועומד, זה המגדל המלא מכל טוב, אשר בזמנינו זה, באמת, שהיינו ממלאים אותו אורחים על כל גדותיו.

 אמנם כנים הדברים, כי הנך רואה שלא טענו המלאכים על שום בריה מכל הבריות שנבראו בששת ימי בראשית, זולת על מין האדם לבד, והוא להיותו נברא בצלם אלקים, ומורכב מעליונים ותחתונים יחד, והמלאכים שראו את זה, כן תמהו ונבהלו, איך נפש הרוחני זכה וברה תרד מרום המעלה, ולבוא ולדור בכפיפה אחת עם גוף הבהמי המזוהם הזה, והיינו שתמהו 'הצרה הזאת למה לך'. ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב וריקן מאורחים, וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה בצרה של הגוף המזוהם הזה. ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך.
 ותדע, שזה המגדל המלא מכל טוב, יורה על כללות העונג והטוב, שבשבילו ברא את הנבראים, על דרך שאמרו ז"ל שמדרך הטוב להיטיב, ועל כן ברא העולמות, כדי להנות לנבראיו (והארכנו ענינו בפנים מסבירות ענף א' ומשם תדרשנו), וכיון שאין ענין עבר ועתיד נוהג בו ית', צריך להשכיל שתיכף כשחשב לבראות נבראים ולהנות אותם, תיכף יצאו ונתהוו מלפניו יתברך, הם וכל מילואיהם מהעונג והטוב, יחד, כמו שחשב עליהם. והיינו דאיתא בספר "חפצי בה" מהאר"י ז"ל שכל העולמות עליונים ותחתונים כלולים בא"ס ב"ה עוד מטרם הצמצום, בסוד הוא ושמו אחד, עיין שם בפרק א'.
 ומקרה הצמצום, שהוא השורש לעולמות אבי"ע המוגבלים עד לעולם הזה, קרה מפאת כללות שרשי הנשמות בעצמם, מחשקם להשוות צורתם ביותר להמאציל ית' שהוא ענין דביקות. כמו שנתבאר שם, שפירוד ודביקות בכל רוחני, לא יתכן, זולת בערכין של שיווי הצורה, או שינוי הצורה. ומתוך שרצה יתברך להנותם, נטבע בהמקבלים בהכרח הרצון לקבל הנאתם, שבזה נשתנה צורתם הימנו יתברך, להיות צורה זו אינו נוהגת כלל ועיקר בגדר המאציל ית', דממי יקבל ח"ו.
 ולתיקון זה נעשה הצמצום והגבול, עד ליציאת עולם הזה למציאות התלבשות נשמה בגוף גשמי, שבהיותו עוסק בתורה ועבודה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, תשוב צורת הקבלה להתאחד בעל מנת להשפיע. והוא שיעור הכתוב (דברים יא, כב) "ולדבקה בו וכו'", כי אז משוה צורתו ליוצרו, אשר שיווי הצורה הוא דביקות ברוחני כאמור, וכשנגמר ענין הדביקות בכל חלקי הנשמה על מילואם, ישובו העולמות לבחינת אין סוף כמו שהיו מטרם הצמצום. ו'בארצם ירשו משנה' (ע"פ ישעיה סא, ז), כי אז יוכלו לשוב ולקבל כל העונג והטוב המוכן להם מכבר בעולם אין סוף ברוך הוא, כאמור, ונוסף עוד, כי עתה מוכנים לדביקות אמיתי בלי שינוי צורה כלל, כי כבר גם הקבלה שלהם אינה להנאת עצמם, אלא להשפיע נחת רוח ליוצרם, ונמצאים משתוים בצורת השפעה להמאציל יתברך. וכבר הרחבתי דברים אלו בטוב טעם, בפנים מסבירות בענף א', עיין שם היטב.

שכינה בתחתונים צורך גבוה ע"ד משל / ב' הדרכים להשגת השלימות
 ז. ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, ודומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהי' חביב לו ביותר, ועל כן מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה גדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא, אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר (-סכרת), ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.

 ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק (ישעיה ס, כב) "אני ה' בעתה אחישנה", ופירשו בסנהדרין צ"ח (עמוד א'), "לא זכו, בעתה. זכו, אחישנה". היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת, או על ידי תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם 'אחישנה', כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, על דרך שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז (עמוד ב'), "אני מעמיד להם מלך כהמן, ובעל כרחם חוזרים למוטב", והיינו בעתה, כי על זה יש זמן קצוב. וירצו בזה להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו' (ישעיה נה, ח), ועל כן לא יארע לו ית' מקרה מלך בשר ודם הנ"ל, אשר טרח והכין כל כך גדולות ונצורות בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף. אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו. והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן. וכמו שכתוב בפנים מסבירות סוף ענף א', בשיעור הכתוב (איוב לח, לה) "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", עיין שם, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חוסר [אולי צ"ל חומר] וגשם, עדי שיבין איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה.

פעולת חכמי הדורות / רוממות שיטת האר"י ז"ל, קורותיו, תפוצת חכמתו, ימי חייו, בית מדרשו, והצוואה שלו לתלמידים / ע"י מי ואיך ומתי נעשה הסדרים בכתבי האר"י ז"ל
 ח. ולפיכך בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להטיב לנפשינו, שנמצאים עומדים בתָוֶך, בין דרך היסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם שהיא חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש כנ"ל, אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו, וכבר אמרו ז"ל (ע"פ בראשית רבה נו, ט) "אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב".
 אמנם זה האיש האלקי רבינו יצחק לוריא ז"ל, טרח ומצא בעדינו מלא מדתו, הגדיל הפליא על קודמיו, ואם הי' לי לשון מדברת גדולות, הייתי משבח אותו יום שנגלה חכמתו, כמעט כיום אשר נתנה תורה לישראל. אין די מלה בשיעור פעולתו הקדושה בעדינו, כי היו דלתי ההשגה נעולים בדלתים ובריח, ובא ופתחם אלינו, באופן שכל מי שמשתוקק לכנוס להיכל המלך פנימה, אין צריך כי אם קדושה וטהרה ולילך למרחץ, ולגלח שערו וללבוש בגדים נקיים, כדי לעמוד לפני המלכות העליונה כיאות. והנך מוצא בן ל"ח שנה, הכריע בחכמתו הקדושה לכל קודמיו עד הגאונים ועד בכלל. וכל ישישי ארץ אבירי הרועים חברים ותלמידים של החכם האלקי הרמ"ק ז"ל, קמו עמדו לפניו כתלמידים לפני הרב, וכן כל חכמי הדורות אחריהם, עד היום הזה, איש מהם לא נעדר, משכו ידיהם מכל הספרים והחיבורים שקדמוהו, הן קבלת הרמ"ק, והן קבלת הראשונים וקבלת הגאונים, זכר כולם לברכה, וכל חיי רוחם הדביקו בחכמתו הק' ביחוד. ומובן מעצמו שלא על חנם זוכים לנצחון מוחלט, כמו שנחל אב החכמה ורך השנים הזה.

 אולם לדאבון לבינו הצליח מעשה שטן, ונעשו מעקשים בדרך התפשטות חכמתו למרחבי עם קדוש, ומעוטא דמעוטא החלו לכבוש אותם. והוא בעיקר מפני שהדברים נכתבו מפי השמועה, כמו שדרש בחכמה יום יום לפני תלמידיו שכבר היו ישישי ימים ובקיאים גדולים בהשגת הזהר ותיקונים, ועל פי רוב נערכו אמרותיו הקדושים, לפי השאלות העמוקים שהי' שואלים הימנו כל אחד לפי ענינו, ועל כן לא מסר החכמה על הסדרים הראוים, כמו בשאר החיבורים שקדמו אליו.
 ואנו מוצאים בכתבים שהי' האר"י ז"ל עצמו משתוקק לזה לעשות סדר בענינים, ועיין זה בשער מאמרי רשב"י בפירוש האדרא זוטא, בהקדמה קצרה של הרח"ו ז"ל. ונוסף על זה הוא קצרות זמן לימודו כי כל חיי בית מדרשו היה כי"ז חדשים, כמפורש בשער הגלגולים שער ח' דף מ"ט (בדפוס חדש: עמ' קכה), כי הגיע ממצרים לצפת"ו (צפת ת"ו), בשנת של"א ליצירה קרוב לימי הפסח, והרח"ו ז"ל היה אז בן כ"ט שנה, ובשנת של"ב ביום ועש"ק פרשת מטות מסעי, בר"ח מנחם אב נחלה, וביום ג' דברים ה' מנחם אב, נפטר לחיי עולם הבא, עיין שם.
 ואיתא שם עוד בשער ח' דף ע"א עמוד א' (בדפוס חדש: עמ' קמו) שבעת פטירתו נתן צוואה להרח"ו ז"ל שלא ילמד את החכמה לאחרים, ולו התיר לעסוק בה בפני עצמו בלחישה, אמנם לשאר החברים אסור להתעסק בהם כלל, כי אמר שלא הבינו החכמה כראוי, עיין שם בארוכה. והיא הסיבה אשר הרח"ו ז"ל לא סידר כלל את הכתבים, והניחם בלי סדרים, ומכל שכן שלא ביאר הקשרים מענין לענין, כדי שלא יהי' בזה כמו מלמד לאחרים, ולכן אנו מוצאים הימנו זהירות יתירה בזה כנודע להבקיאים בכתבי האר"י ז"ל.

 ואלו הסדרים המצויים לפנינו בכתבי האר"י ז"ל, נערכו ונסדרו על ידי דור שלישי בג' זמנים, ועל ידי ג' מסדרים. הראשון למסדרים היה החכם מהר"י צמח ז"ל, שהיה בזמן אחד עם מהר"א אזולאי ז"ל, שנפטר בשנת ת"ד, שהגיע לידו חלק חשוב מהכתבים, וסידר מהם הרבה ספרים, והחשוב מהם, הוא הספר אדם ישר, שאסף בו שורש ועיקר כלל הדרושים מהמצויים לו, ומקצת ספרים שסידר הרב הנ"ל נאבדו, ובהקדמת ספרו קול ברמה, מביא שם כל הספרים שסידר. מסדר השני הוא תלמידו החכם מהר"מ פאפריש ז"ל, והגדיל ביותר מרבו ז"ל, להיות שהגיע לידו מחלק הכתבים שהיה בידי החכם מהר"ש וויטאל ז"ל, וסידר הרבה ספרים, החשוב מהם, הוא ספר עץ החיים, ופרי עץ חיים, שכוללים מרחבי החכמה, במלוא המובן. השלישי למסדרים, הוא החכם מהר"ש וויטאל ז"ל בן מוהר"ר חיים וויטאל ז"ל, והי' חכם גדול ומפורסם, הוא סידר שמונה שערים המפורסמים, מעזבון שהניח לו אביו ז"ל. ואנו רואים, שכל אחד ואחד מהמסדרים, לא היה לו כל הכתבים בשלימות, וזה גרם להם כובד גדול על סידורם של הענינים, שאינם מוכשרים כלל לאותם שאין להם בקיאות אמיתי בזוהר ותיקונים, ועל כן בני עליה הם מועטים.
 
גדלות הבעש"ט זי"ע / ההבחן בין שיטתו לשיטת האר"י ז"ל וע"ד משל / תקות דורינו זה תלויה בהתפשטות חכמת האר"י ז"ל / התנצלות שלא טרח בחיבור זה לכל אותם האוהבים להסתכל בארובות
 ט. ותמור זה חביבה יתירה מודעת לנו מאתו יתברך, שהגיענו וזכינו לרוח אפינו הבעל שם טוב ז"ל, אשר פרשת גדולתו ועוצם קדושתו למעלה מכל הגה ומכל מלה, לא התבוננו ולא יתבוננו בו, זולת אותם הזכאים ששמשו לאורו, וגם הם לשיעורין, כל אחד ואחד לפום מאי דקביל בלביה. והן אמת, שאור תורתו וחכמתו הק' נבנים על אדני הקודש מהאר"י ז"ל ביחוד, אמנם אין ענינם דומה זה לזה כלל. ואסביר זה על דרך משל, למי שנטבע בנהר, והוא עולה ויורד כדרך הנטבעין, שלפעמים נגלים רק שערות ראשו, ואז מטכסים תחבולות איך לתופסו ולהצילו דרך ראשו, ולפעמים נראה גם גופו, ואז מטכסים תחבולות לתופסו מכנגד לבו. כן הענין הזה, אחר שאיש ישראל נטבע במים הזדונים גלות העמים, מאז עד עתה, נמצא עולה ויורד, ולא כל הזמנים שוים, אשר בזמן האר"י ז"ל לא נראה אלא ראשו, ועל כן טרח האר"י ז"ל בעדינו להצילנו דרך ראש, ובזמן הבעל שם טוב ז"ל הי' הרוחה, ועל כן הי' לברכה בעדינו להצילנו מכנגד הלב, והיתה לנו לתשועה גדולה ונאמנה.
 ובעוונותינו הרבים חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשה בזוהמת החומר הנוטל חלק בראש, ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לארץ יהלכו, וכל הנאמר במתניתין במסכת סוטה הנ"ל נתקיימה בנו בעוונותינו הרבים, ושוב נעשה מחיצה של ברזל גם לאור הגדול הזה של הבעל שם טוב ז"ל, אשר אמרנו שהולך ואור עד נכון גאולתינו השלימה, ולא האמינו חכמי לב בהאפשרות בדור יבוא ולא יוכלו לראות לאורו, והנה 'חשכו עינינו נשינו טובה'. ובראותי זה אמרתי עת לעשות, ועל כן קמתי לפתוח בהרחבה פתחי אורה של האר"י ז"ל, שהוא הוא המסוגל ומוכשר גם לדורינו זה כנ"ל, ו'טובים השנים מהאחד' (קהלת ד, ט).
 ואין להאשימנו על הקיצור הלשון הנוהג בחיבורי, להיות זה מותאם ומוכשר לכל אוהבי חכמה, כי ריבוי הקנקנים מפיגין טעם היין, ויוכבד המושג על המעיין. ואין אנו אחראין לשמיני הלב, בשעדיין לא נברא הלשון להועילם, ובכל מקום שנותנים עיניהם, מזומן להם חפץ הכסילות. וכללא נקוט, שמאותו מקום שהחכם שואב מקורי חכמתו שואב משם הכסיל מקור אולתו. ובכלל אני עומד בראש ספרי ומזהיר, שלא טרחתי כלל לכל אותם האוהבים להסתכל בארובות, זולת לאותם שדבר ה' יקר להם, והולכים ומתגעגעים לנהור אחר ה' וטובו, בכדי להשלים המטרה שבשבילה נבראו, כי יתקיים בהם ברצות ה' הכתוב (ע"פ משלי ח, יז) "כל משחרי ימצאוננו וכו' ".

דברי הראב"ע בחפץ הנדרש מעסק התורה והמצוות, וביאור דבריו
 י. ובא וראה דברי פי חכם, הרב אברהם אבן עזרא ז"ל בספרו יסוד מורא דף ח' ע"ב, וזה לשונו באמצע דיבור, "ועתה שים לבך ודע, כי כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין (דברי הימים א' כח, ט). וכתוב (תהלים קכה, ד), "ולישרים בלבותם", והפך זה, "לב חורש מחשבות און וכו'" (משלי ו, יח). ומצאתי פסוק אחד כולל לכל המצות, והוא, "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד" (דברים ו, יג), והנה מלת "תירא", כוללת כל מצות לא תעשה, בפה ולב ומעשה, וזו היא המדרגה הראשונה, שיעלה ממנה אל עבודת ה' יתעלה, שהיא כוללת כל מצות עשה, ואלה ירגלו לבו וידריכוהו, עד כי ידבק בהשם יתברך הנכבד, כי בעבור זה נברא האדם, כי לא נברא לקנות הון ולבנות בנינים וכו', על כן יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה ולבקש האמונה וכו', וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהי' בחייו אהוב ליוצרו וכו'. ודע כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב. כי התיבות כגויות, והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים, כל עמלו שוא ועמל ורוח, כמו המייגע עצמו לספור הדפין והתיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה לא יוכל לרפאות מזור, וכמו גמל נושא משי, והוא לא יועיל להמשי, והמשי לא יועילנו. עכ"ל אות באות.
 הנשאב מדבריו ז"ל, שהוא באחת, דהיינו לאחוז בהמטרה שעליה האדם נברא, ואומר עליה, שהיא ענין הדביקות בהשם ית' הנכבד. ואומר על כן, שהאדם מחויב לחזור אחר התחבולות שיביאנו לאהוב אותו, ללמוד חכמה ולחפש אמונה, עדי שיזכה שהש"י יפקח עיני לבו, ויחדש בקרבו רוח אחרת, שאז יהיה בחייו אהוב ליוצרו. ובכוונה גדולה מדייק זה שיהיה בחייו אהוב ליוצרו, להורות, שכל עוד שלא זכה לקנין הזה, אין עבודתו שלימה, והעבודה בהכרח שנתנה לנו היום לעשותם. וכמו שמסיים על זה כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב, כלומר, שהשיגו לב לאהוב אותו ויחמדהו, שהם נקראים בלשון חכמים 'חכמי לב', להיות שאין שם עוד רוח הבהמי היורד למטה, שאין היצר הרע שורה אלא בלב פנוי מחכמה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה כא).
 ומפרש ואומר, שהתיבות כגויות, והטעמים כנשמות, ואם לא יבין הטעמים, הרי זה דומה למייגע עצמו לספור דפין ותיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה לא יוכל לרפאות מזור. רצונו לומר, שבהכרח מחוייב למצוא התחבולות לזכות להקנין הנזכר, שאז מסוגל לטעום טעמי תורה, שהוא ענין החכמה הפנימית ומסתריה, וטעמי מצוה, שהוא ענין האהבה והחמדה אליו ית'. שבלעדי זה, נמצא שאין לו אלא התיבות והמעשים לבד, שהמה גויות בחוסר נשמות, שדומה למייגע עצמו לספור דפין ותיבות שבספר רפואה וכו', שודאי לא יושלם בו הרפואה, מטרם שמבין פירושה של הרפואה הכתובה, וגם אחר שילך ויקנה אותה בכל הדמים שיפסקו עליה, ואם סדרי הלימוד והמעשה אינם מסודרים להביאנו לזה, דומה לגמל נושא משי שהוא אינו מועיל להמשי, והמשי לא יועילנו להביאו אל שלימות הכוונה שבשבילה נברא.
 
ז' קושיות במדרש רבה פ"ח, בד' כתות המלאכים: חסד, ואמת, צדק, ושלום, שנשאו ונתנו בבריאת האדם / ב' הנהגות שבעולם הזה ההפכים זה לזה, שהם הנהגת המציאות, והנהגת דרכי קיומו
 יא. ועל פי הדברים הללו, השגנו פקיחת עינים במאמר ר' סימון, במדרש רבה (בראשית פרשה ח, ה) על פסוק "נעשה אדם", וזה לשונו, (שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת) שנעשו כתות כתות חבורות חבורות, מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יא) "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו", חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות. ושלום אמר אל יברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) "ותשלך אמת ארצה". אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (חותם) שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יב) "אמת מארץ תצמח", עיין שם היטב.
 והנה המאמר הזה מוקשה הוא סביב סביב, א' עדיין לא נתבאר בזה חומר הכתוב ד'נעשה אדם', וכי ח"ו לעצה הוא צריך על דרך הכתוב (משלי יא, יד) "ותשועה ברוב יועץ". ב', פה אמת, איך יאמר על כלל מין האדם שכולו שקרים, והא "אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" (ע"פ בראשית רבה נו, ט). ג', ואם כנים שפתי אמת, איך מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם שכולו שקר. ד', למה נקרא האמת תכסיס אלתכסייה, שפירושו חותם, הבא בשולי המכתב, אשר בהכרח שיש מציאות של עיקר חוץ מהחותם, אמנם חוץ מגבול האמת, ודאי שאין שם מציאות כלל. ה', היתכן למלאכי אמת, לחשוב לפועל אמת, שאין ח"ו פעולתו אמת. ו', מה הגיע לו לאמת מתוך עונשו הקשה שנשלך עד לארץ ולתוך הארץ. ז', למה לא מובא תשובת המלאכים בתורה כמו שמובא השאלה אליהם.
 וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה אל הקצה, שהם הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה, והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כל אחד ואחד מהמציאות שלפנינו. כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות.
 וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאות האדם, והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה, ותיכף אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח משומר מכל נזק, בין המצעות שבבטן אמו, באופן שכל זר לא יגע בו, שמה ההשגחה מכלכלת לו לחם חוקו דבר יום ביומו, לפי מדתו, וכן מטפלת עמו בכל צרכיו לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר ארצינו המלאה מעקשים, ואז ההשגחה משאלת לו עצמה וכח, וכמו גבור מזויין זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו, עד שבא בין אנשים כאלו שאפשר לבטוח עליהם שיעזרוהו כל ימי חולשתו, להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום מציאותו, וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו אחריו. וכמקרה האדם כן מקרה מין החי, ומין הצומח, כולם מושגחים בהפלאה יתירה המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע.
 ומעבר מזה מקצה השני, בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות מקרני ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים, אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם. ואפי' כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה, וכמה כרכורים היא מכרכרת עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה. וכמוה מקרה אחד לכולם הקטנים עם הגדולים, ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו.

ב' בחי' הפכיות שיש בע"ס דקדושה / ענין אור פנימי ואור מקיף / כלי פנימי וכלי חיצוני / ענין ההפכי עד לפירוד שיש בין מערכת הקדושה למערכת הס"א / מציאות תיקון אינו נוהג לא במערכה דקדושה, ומכ"ש בסטרא אחרא, זולת באדם שבעולם הזה / ענין הצורך למציאות מושג הזמן
 יב. אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה. וכן ט' ראשונות מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי. וזה סוד שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחינות באור, שהם אור פנימי ואור מקיף, וב' בחינות בכלים, שהם כלי פנימי לאור פנימי וכלי חיצון לאור מקיף. והוא מסבת ב' הפכים הנזכרים, שאי אפשר לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, ועל כן צריכים לנושא מיוחד לאור פנימי, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפנים מסבירות ענף ב' וד'.
 אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט' ראשונות בסוד הזיווג, ויהיה גם תכונתה להשפיע בסוד אור חוזר, כמו שכתוב בפנים מסבירות ענף ד'. מה שאין כן הסטרא אחרא שאין להם מבחינת ט' ראשונות כלום, ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה שעליה היה הצמצום הא', שאפילו אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור, כמו שכתוב בפנים מסבירות ענף א', ועל כן המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוד הכתוב (קהלת ד, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים", ועל כן נקראים מתים, כמ"ש שם.
 והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם. ובמצב הנזכר, נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחינת חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה הי' הצמצום, ועל כן לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות. וכן מצד בנין הסטרא אחרא, ודאי אין כאן שום תיקון, אף על גב שיש להם מבחינת חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד.
 ועל כן, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הסטרא אחרא, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק על מנת להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיימת בו הכונה.
 וזה סוד מציאות הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה והסטרא אחרא, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. ועל כן בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות ובזמן גדלות, כאמור.

הצורך לשבירת הכלים / תכונת שבירת הכלים / תכונת ש"ך ניצוצין, ורפ"ח ניצוצין, ול"ב ניצוצין / ביאור לא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים / תוכן שתי המערכות של זה לעומת זה / תקציב אור המחוייב להיות בקדושה שיהיה סיפוק בידה להנהגת קיומו של המציאות
 יג. ובזה תבין הצורך לשבירת הכלים ותכונתם כמו שכתוב בזהר וכתבי האר"י, דנודע דב' מיני אור נמצאים בכל עשר ספירות, ברצוא ושוב. אור הא', הוא אור אין סוף ב"ה, הרצוא מלמעלה למטה, ונקרא אור ישר. ואור הב', הוא תולדות כלי המלכות, השוב מלמטה למעלה, ונקרא אור חוזר. אשר שניהם מתחברים לאחד ממש.
 ותדע, דהא דאמרינן אשר מהצמצום ולמטה כבר נשללת נקודת הצמצום מכל אור, ונשארה חלל פנוי, ואור העליון לא יופיע עוד לבחינה אחרונה בטרם גמר התיקון, שזה נאמר ביחוד, על אור אין סוף ב"ה, שנקרא אור ישר, אבל אור הב', הנקרא אור חוזר, הוא יכול להופיע לבחינה אחרונה, היות שעליו לא היה מקרה הצמצום כלל.
 ונתבאר אשר מערכת הסטרא אחרא והקליפות, הוא צורך מחוייב למטרתה של הצמצום, והוא, כדי להטביע בהאדם כלי גדלות הקבלה בעת קטנותו, בהיותו סמוך על שולחנה. ואם כן הרי הסטרא אחרא, גם כן לשפע היא צריכה, ומאין תקח זה, בהיות כל בנינה רק מבחינה אחרונה שהוא חלל פנוי מכל אור, אשר מהצמצום ולמטה כבר אור העליון נפרד משם לגמרי.
 ולפיכך, הוכן ענין שבירת הכלים, שענין שבירה יורה ענין הפרש חלק מאור חוזר שבעשר ספירות דעולם הנקודים שירד מאצילות ולחוץ עד לחלל הפנוי, וכבר ידעת, שאור חוזר אפשר לו להופיע גם לחלל הפנוי. והנה בזה החלק אור חוזר שירד מאצילות ולחוץ, יש בו מכל ספירה וספירה דעשר ספירות דנקודים, ל"ב בחינות מיוחדות, כמו"ש במקומו, ועשרה פעמים ל"ב, הוא ש"ך. וש"ך בחינות אלו שירדו, הוכנו לקיום המציאות של התחתונים, שהמה באים להם בב' מערכות, בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים", דהיינו עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם עולמות אבי"ע דסטרא אחרא. והיינו שאמרו ז"ל (מגילה ו, א) בביאור הכתוב (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ וכו'", כי כשקם זה נופל זה, ולא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלם, עיין שם. להיות ש"ך הבחינות האלו, אפשר להם שיופיעו כולם לסטרא אחרא, ואז נחרב ח"ו בנין מערכת הקדושה כלפי התחתונים לגמרי. ואפשר להם, שיתחברו כולם לקדושה, ואז נמצא נחרבת מערכת הסטרא אחרא לגמרי מהארץ. ואפשר להם, שיתחלקו בין שתיהם, בפחות ויתר, לפי מעשי בני אדם. וכך הם מתגלגלים בב' המערכות, עד גומרו של התיקון.
 והנה לאחר שבירת הכלים וירידתם של ש"ך בחינות ניצוצי אורה הנ"ל מאצילות ולחוץ, נתבררו ועלו מהם רפ"ח ניצוצין. דהיינו כל מה שירד מתשעה ספירות הראשונות שבעשר ספירות דנקודים, וט' פעמים ל"ב הוא רפ"ח בחינות. והמה שבו ונתחברו, לבנין מערכת הקדושה. ונמצא נשאר לסטרא אחרא, רק ל"ב בחינות ממה שירד מהמלכות דעולם הנקודים. והי' זה לתחילת בנין הסטרא אחרא, במיעוט בתכלית, שעדיין איננה ראויה לתפקידה, ומילוא בנינה נגמר להם אחר כך, בסיבת חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת, כמ"ש בע"ה.
 והנה נתבאר שב' מערכות זה לעומת זה, נוהגות בקיום ופרנסת המציאות. ותקציב אור הצריך לזה הקיום הוא ש"ך ניצוצין, והמה הוכנו ונמדדו בכח שבירת הכלים. ותקציב הזה ראוי להתגלגל בין ב' המערכות, אשר בזה תלוי סדרי הקיום והכלכלה של המציאות. ותדע שמערכת הקדושה מחוייבת להכיל לכל הפחות תקציב של רפ"ח ניצוצין להשלמת ט' ספירות ראשונות שלה, כנ"ל, ואז יכולה לקיים ולכלכל מציאות התחתונים. וזה היה לה קודם חטאו של אדם הראשון. ועל כן היה כל המציאות מתנהגת אז על ידי מערכת הקדושה, להיות שהיה לה המילוא של רפ"ח ניצוצין כאמור.

אור פנימי של הנשמה המה חסד וצדקה / אור מקיף המה אמת ושלום / טעם למה נקרא האמת חותם / האמת מוחה בבריאת אדם הראשון, לצד שלא היה לו אז כלי חיצון לאור מקיף
 יד. ועתה מצאנו הפתח, להמדרש הנ"ל, בענין ד' הכתות, חסד וצדקה אמת ושלום, שנשאו ונתנו עם השי"ת בבריאת אדם. כי המלאכים הללו, המה משמשי הנשמה של האדם (ועי' בעץ חיים שער דרושי אבי"ע), ולכן נשא ונתן עמהם, להיות כל מעשה בראשית לדעתם נבראו, כאמרם ז"ל (ראש השנה יא, א ; חולין ס, א).
 ונודע, שכל נשמה ונשמה כוללת ענין עשר ספירות, באור פנימי ואור מקיף. והנה החסד, הוא ענין אור פנימי של ט' ראשונות של הנשמה. והצדקה, הוא ענין אור פנימי של המלכות של הנשמה. והאמת, הוא ענין אור מקיף של הנשמה.
 וכבר דברנו שאור פנימי ואור מקיף הפכים המה. להיות האור פנימי נמשך בחוק הארת הקו, שנמנע מלהופיע לנקודת הצמצום, שהיא צורת הגדלות של הקבלה. ואור מקיף נמשך מאור אין סוף ב"ה המקיף לכל העולמות, ששם באין סוף שוה קטן וגדול, ועל כן אור מקיף מאיר ומטיב לנקודת הצמצום גם כן, ומכל שכן לבחינת המלכות. וכיון שהמה הפכים, אם כן לב' כלים צריכים, כי אור פנימי מאיר בט' ראשונות, וכן אפילו למלכות אינו מאיר אלא בחוק ט' ראשונות, ולא כלל לבחינתה עצמה. אמנם אור מקיף, מאיר בכלים הנמשכים מנקודת הצמצום ביחוד, שנקראים כלי חיצון.
 ובזה תבין, למה נקרא האמת חותם (לעיל אות יא), כי שם זה מושאל מחותם הבא בשולי המכתב בסוף הענינים, אמנם הוא מעמידם ומקיימם, כי זולת החותם, אין בהם שום ערך, וכל הכתב הוי לבטלה. וכן ענין אור מקיף המטיב לנקודת הצמצום, שהוא ענין גדלות הקבלה, עד שמשוה צורתה ליוצרה בבחינת השפעה כנ"ל, שהיא מטרת כל העולמות עליונים ותחתונים המוגבלים.
 והיינו המחאה של האמת בבריאת האדם, כי טען שכולו שקרים, להיות שמצד יצירתו של הקב"ה, אין להאדם כלי חיצון, שהוא צריך להמשך מנקודת הצמצום, בשכבר נפרדה מאורו ית' כאמור לעיל. ואם כן, אי אפשר למלאכי אמת להועיל להאדם בהשגת אור מקיף, ואם כן כל העולמות העליונים והתחתונים המוגבלים, שלא נבראו אלא להשלמה הזו, ואשר זה האדם צריך להיות הנושא היחיד אליה, וכיון שהאדם הזה אינו מוכשר למטרתו, אם כן כולם המה תוהו ושקר, וכל הטרחא בהם ללא הועיל.
 אמנם מלאכי חסד וצדקה, שהמה שייכים ביחוד, לאור פנימי של הנשמה, אדרבא, משום זה שאין לו כלל מבחינת חלל הפנוי, היו יכולים להשפיע לו כל אורות הנשמה בהרוחה יתירה, על השלימות היותר נעלה, ולפיכך היו שמחים להועילו, והסכימו בכל מאדם על בריאת האדם.
 ומלאכי השלום, טענו דכולו קטטה, כלומר, איך שיהי' ענין קבלתו את האור מקיף, אמנם סוף סוף אי אפשר שיבואו בנושא אחד עם האור פנימי, להיותם הפוכים זה לזה, כאמור, והיינו כולו קטטה.

ביאור הכתוב ויהיו שניהם ערומים וכו' / ב' הבירורים, א' טוב ורע, ב' אמת ושקר / אדם הראשון מצד היצירה, הספיק לו בירורי אמת ושקר / מצות עשה ומצות לא תעשה שהי' לו בגן עדן / ביאור מה שהוסיפה באיסור נגיעה בעץ הדעת / ביאור על מ"ש בלשון פן תמותון, כמסתפק
 טו. ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים.
 והנה בהקדם הענין כתיב (בראשית ב, כה), "ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו". ודע, שענין לבוש, הוא ענין כלי חיצון, כמו שכתוב בעץ חיים שער דרושי אבי"ע, ע"ש. ועל כן מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עץ הדעת, על דרך שאמרו ז"ל (תנחומא וישב ד), בהפסוק (תהלים סו, א) "נורא עלילה על בני אדם", אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, ועל כן "ולא יתבוששו", כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה הוא ענין הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון, בדומה להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי, נמצאת מולידה בו הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, ועל כן מוכרח שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האור מקיף החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, "ויהי' האדם ואשתו שניהם ערומים", מכלי חיצון, ולפיכך "ולא יתבוששו", שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו.
 אמנם צריך להבין מאד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מה, ב) בהבנת הכתוב (בראשית ב, כב) "ויבן ה' את הצלע", ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש. גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו (בראשית ג, א), שהיה ערום מכל חית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העץ הדעת, אז יתהוה מהם אלקים. ואיך כסילות זה מצאה קן בלבבם. ועוד, כי להלן (בראשית ג, ו) נאמר, שלא מפני התאוה להעשות אלקים אכלה מעץ הדעת, אלא בפשיטות, "כי טוב העץ למאכל וכו'", שהוא לכאורה תאוה בהמית.
 
 טז. וצריכים לדעת טיב של ב' מיני הבירורים הנוהגים אצלנו: בירור הא', נקרא בירורי טוב ורע, בירור הב', נקרא בירורי אמת ושקר. פירוש, שהשי"ת הטביע כח המברר בכל בריה, שפועל בה כל התועלת הנרצה ומעמידה על שלימותה הנרצה. והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו על ידי הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו, ונאהב לו ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו. והנה כח הפועל הזה, די ומספיק בדומם צומח וחי שבהמציאות, שמעמידם על גמר שלימותם הנרצה. ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי"ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב' הנ"ל, שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים וכל תועלת באהבה גדולה. ובירור הזה, נקרא בירור אמת ושקר, ואינו נוהג זולת במין האדם כל אחד ואחד לפי שיעורו. ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם, בסבת עטיו של הנחש, כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא' מבירורי טוב ורע, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא.
 ואסביר לך על דרך משל, אם היו הצדיקים נגמלים כמפעלם הטוב, והרשעים נענשים על מעשיהם כדי רשעתם, בעולם הזה, היה אז הקדושה מוגדרת לנו במציאות של המתוק והטוב. והסטרא אחרא היתה מוגדרת לנו במציאות של הרע והמר. ובאופן זה, היה מצוות הבחירה מגיענו, על דרך 'ראה נתתי לפניך את המתוק ואת המר, ובחרת בהמתוק'. ובאופן זה, היו כל בני אדם בטוחים בהשגת השלימות, שבטח היו בורחים מן העבירה, להיותה רע להם, והיו טרודים במצוותיו ית' יום ולילה לא יחשו, כמו הטפשים של עתה בעניני הגוף וזוהמתו, להיותה טוב ומתוק להם.
 והנה כן היה ענין אדם הראשון, מפאת יצירתו ית' אותו. והניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), שפירשו ז"ל (תיקוני זוהר תיקון נה), 'לעבדה' אלו מצות עשה, 'ולשמרה' אלו מצות לא תעשה. ומצות עשה שלו, היה לאכול ולהתענג מכל עצי הגן, ומצוות לא תעשה שלו, היה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אשר המצות עשה, היתה מתוקה ונחמדה, והמצות לא תעשה, היתה הפרישה מן הפרי המר והקשה כמות.
 ואין לתמוה איך אפשר להקרא כאלה בשם מצוות ועבודה, כי מצינו כזה, גם בעבודתינו של עתה, אשר על ידי התענוג בשבתות ויו"ט, אנו זוכים לקדושה העליונה, וכן על ידי הפרישה משקצים ורמשים, וכל אשר נפשו של אדם קצה בו, אנו מקבלים שכר. והנך מוצא, שענין הבחירה בעבודתו של אדם הראשון, הי' על דרך ובחרת במתוק כנ"ל, ונמצא שחיך הגופני לבד היה די ומספיק לו לכל תועלתו, לדעת אשר צוה ה', ואשר לא צוהו.
 
מבאר המשך הפסוקים מפרשת עץ הדעת
 יז. ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו (פרקי דרבי אליעזר יג), אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, ב"אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג, א). פירוש, שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטותה מפי הקב"ה, כנודע, ועל כן שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר, מאין תדע שנאסר העץ הדעת, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. "ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית ג, ב-ג), ויש כאן ב' דיוקים גדולים, א' הא הנגיעה לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור. ב', כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.
 אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה [ידעה] מה שאסר ה', כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים וראוים לאכול, מה שאין כן זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפילו על הנגיעה. ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ו'פן תמותון' סובב על הנגיעה.
 וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, "לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'" (בראשית ג, ד-ה). ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן. אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפילו בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם על גובה מעלתכם, ועל כן לקדושה יתירה אתם צריכים בעת המעשה, שיהיה כל כונתכם להשפיע נחת רוח לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם. אמנם "ביום אכלכם ממנו", פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז "והיתם כאלקים יודעי טוב ורע", כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן.
 ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, על כן הקדים הנחש, ואמר, "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם", כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, ואם כן אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר, לידע תועלתכם מעצמכם.
 ומיד כתיב (בראשית ג, ו), "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו'", פירוש, שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נחת רוח להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז נפקחו עיניה, כדברי הנחש. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", והיינו על ידי זה שראתה כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה בראות עיניה לבד, שחמדה כזה עוד לא קרה לה בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר "נחמד העץ להשכיל", כלומר, דעל כן יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, "ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל", ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע ולא לצרכי עצמו, וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה.

מבאר הטעות שהיה להם בעץ הדעת ע"ד משל / ענין ויפח באפיו נשמת חיים, שהוא נצחיות / ענין התפרטותה מכלל לפרט / חיי הפרט נק' זיעת חיים טפין טפין
 יח. ועתה נבוא לעומק הענין והטעות שהיה קשור ברגלו. כי זה העץ הדעת טוב ורע, היה מעורב מבחינת חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע, כמו שכתוב בזוהר קדושים, דאדם הראשון לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, ע"ש. ועל כן נאסר לו העץ הדעת, כמו ששורשו וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהסטרא אחרא, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, ועל כן גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו הקדוש, וימות, כמו הסטרא אחרא והקליפות שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה וחי החיים, כנ"ל.
 אמנם, השטן הוא הס"מ הוא המלאך המות (בבא בתרא טז, א), שנתלבש בהנחש (פרקי דרבי אליעזר יג), וירד והסיתה לחוה בדבר שקר שבפיו, "לא מות תמותון". ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים (סוטה לה, א), ועל כן הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה יט, ו) שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל כן ברא העולם. וכמו שנתבאר לעיל (אות ו), דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת.
 ועל כן היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בעל מנת להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העץ הדעת טוב ורע ונשאר עץ הדעת טוב, להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחינת שינוי צורה דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה על מנת להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.
 אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שזה סוד הזוהר הקדוש (בראשית א' אות תמג) דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה אחר שטעמה ונקשר בה. כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו בפעם א' על תמיד, מה שאין כן השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעץ הדעת, והיתה כולה בבחינת השפעה, על כן בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה על מנת להשפיע נחת רוח להשי"ת בתכלית הקדושה. מה שאין כן אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעץ הדעת, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה.
 והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פירוש, טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במסכת יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עיין שם היטב. וזהו שאמרו ז"ל, "אכלתי, ואוכל עוד", כלומר, שאפילו בו בעת שכבר שמע בפירוש שחרה בו השי"ת, מכל מקום לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה על צד הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.
 ובזה מובן חומר ענשו של עץ הדעת, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה. אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). והענין, להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון אי אפשר לו להיות עמה בכפיפה אחת, ועל כן זה הנשמת חיים הנצחית המפורש בהכתוב (בראשית ב, ז) "ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו'" היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שהוא ענין ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו, עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה בערך שלשלת גדולה אחת.
 באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עץ הדעת, אלא זה אור החיים, שהיה באדם הראשון בבת אחת, נמשך ונארך לשלשלת גדולה המתגלגלת על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ו'מעלין בקודש ואין מורידין' (ברכות כח, א), והבן זה היטב.
 וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחינת נצחית וכללית על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם. כי אדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וזהו ענין "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו.


ביאור לדברי חז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות וכו' / ב' הקלקולים שנעשו בסבת החטא / ביאור לדברי חז"ל, בהזדמנות מלאך המות בחרב, וטפה של מרה בקצהו וכו'
 יט. והיינו שאמרו ז"ל (בבא בתרא טז, א), "הוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו". והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עץ הדעת, קלקול הא', הוא ענין 'עולה ומקטרג', כי אחר שנתפתה ואכל מעץ הדעת, וקנה בבנין גופו כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה שנאה והרחקה בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל (ע"פ סוטה ה, א), כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד, כי ענין הגאוה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועל דרך שאמרו בזוהר הקדוש, שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. ועל כן פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'.
 וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו למערכת הסטרא אחרא והקליפות. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי כחוק ההפכים זה לזה כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. על כן נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הסטרא אחרא, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון .
 ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרו מכל טינוף והיזק, עד שיבוא הפרי לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה ולא היה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל.
 והנה קלקול הב' הנזכר, הוא ענין 'ובא ונוטל נשמתו', רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם בבחינת זיעה של חיים הקודמים, הרי הסטרא אחרא עושקתה על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין שנפלו לגורלה.
 ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הסטרא אחרא כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה. וכבר הראיתי לדעת בפנים מסבירות בענף ו' (אות י') דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם [אולי צ"ל נחתם] מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעולם הזה, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחינת רוחניות היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו. אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף שישנו להסטרא אחרא העליונה בעולם הזה, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הסטרא אחרא העליונה.
 ומצאנו בזוהר הקדוש פרשת תזריע (אותיות קלז-קמג), דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הסטרא אחרא העליונה, עיין שם היטב. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו על ידי השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, ועל כן ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך, להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, ועל כן תענוגם מצוי.
 והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים. אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו גם כן שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה. אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוכה בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב. ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם. ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולכת ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם שבאותו החי. ונמצא, שמת על ידי קבלת התענוג, מפני שהוא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, ועל כן פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור.
 והנה הגיע לפנינו, צורת הסטרא אחרא העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע בערך כללו של קומת החי. וגופה של הסטרא אחרא, היא צורתה של מין תביעה שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג על ידי החיכוך, כנ"ל. ועקבה של הסטרא אחרא, היא הטפה של סם המות, שעושקתו ומפרידו גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, 'ולבסוף בא ונוטל את נשמתו', כנ"ל.
 והיינו שאמרו (עבודה זרה כ, ב) שהמלאך המות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המות, הוא השפעת הסטרא אחרא, שנקראת חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל. והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו מתחת ידיה, עד שמגיע אליו טפה של מרה שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל.


ענין העודפות שיצאו בגופו בסבת החטא / ענין המיתה שנמשך בחיוב מסבת העץ הדעת / ביאור ענין ב' הנהגות ההפוכות זה מזה / ביאור התוספות במסכת כתובות ק"ד
 כ. ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל גם כן בנין גופו של אדם, להיותו מותאם מצד היצירה בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא. והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא מגרעת או העדפה. ועל דרך שאומר בשיר היחוד (ליום השישי) "מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת". והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשכת פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם ממערכת הקדושה למערכת הסטרא אחרא, בסבת הספחת הנוסף בבנינו על ידי העץ הדעת, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום משפע של קיום המושפע מרשות הסטרא אחרא. כמו שאנו מוצאים בעצם לוז, עיין בזוהר במדרש הנעלם תולדות, וכן סניא דיבי וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל.
 ולפיכך, מחויב האדם לקבל כלכלה לתוך גופו יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל מתחברים בכל תביעה העולה מהגוף, ועל כן מקבל הגוף בשבילם. אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, ועל כן נשאר חלקיהם בגוף בבחינת מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אחר כך להפליט לחוץ. ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, ועל כן הולכים ונפסדים עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק. והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו בקודם ונמשך מעץ הדעת.
 ועתה זכינו להשכיל ולדעת, בדבר ב' ההנהגות הסותרות זו את זו עד לקצה, שעמדנו עליהם לעיל באות י"א, עיין שם. כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת הסטרא אחרא, והוא מסבת הספחת של גדלות הרצון לקבל לעצמו הנקשר בבני המציאות, מסבת אכילת העץ הדעת, שגרם פירוד והפכיות ושנאה בין מערכת הקדושה לבנין הגופות של בני מציאות העולם הזה, בשכבר הקדושה אינה יכולה לקיימם ולזונם משלחן גבוה, ועל כן כדי שלא יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום המציאות, שהוא ענין רפ"ח הניצוצין שלה, למערכת הסטרא אחרא, שהמה יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים. ועל כן סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד, כי 'מרשעים יצא רשע' (שמואל א' כד, יג), וממה נפשך, אם ממעיטים השפע לבני העולם מביאים ודאי חורבן ויסורים, ואם מרבים בשפע נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים, על דרך שאמרו ז"ל, "יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו מאתים רוצה ארבע מאות" (קהלת רבה ג, יב). כדמיון התענוג דפרודא המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג מרבה הפירוד והלקותא, ונמצאת האהבה עצמיית, מתגבר ביותר בהמקבלים, ו'איש את חבירו חיים בלעו' (אבות ג, ב), וגם חיי הגוף מתקצרים, כי על ידי ריבוי כמות הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה, ובכל מקום שהם פונים, אך מרשיעים. כנ"ל.
 ובזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, עיין שם. והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל. ואם כן, איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת. ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט זוכה להפך צורת הקבלה לעל מנת להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזרה להיות ההשתוות והאהבה ביניהם כמו שהיה קודם חטאו של עץ הדעת, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה.

תשלום ביאור המדרש רבה פ"ח / ביאור על דברי חז"ל אכלתי ואוכל עוד / למה מתן שכר המפורש בתורה היא שלימות הגוף / ביאור על דברי חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'
 כא. ועתה מובן היטב, למה לא מובא תשובתם של המלאכי מעלה בדבר בריאת האדם, שעמדנו בהמדרש כנ"ל באות י"א עיין שם. להיות, שעל אדם של עתה, לא הסכימו אפילו מלאכי חסד וצדקה, כי יצא כולו מתחת השפעתם, ונעשה סמוך על שלחן של הסטרא אחרא, כנ"ל. והיינו שמסיים המדרש, שנטל האמת והשליכו לארץ, מיד אמרו כולם תעלה האמת מן הארץ. כלומר, שאפילו מלאכי חסד וצדקה התחרטו על הסכמתם, כי אדעתא דהכי לא הסכימו מעולם, שיתבזה האמת וכו'. שמקרה הזה, קרה בעת אכילת העץ הדעת, שנעדר האמת מהנהגת קיום המציאות, כי נכשל ונחלש כח הבירור המוטבע באדם מצד היצירה, שאופני פעולתו היה על ידי הרגש מר ומתוק, כמו שכתוב לעיל באות ט"ז, עש"ה. כי השפע של קיום שהם רפ"ח בחינות שונות, כבר היו ברורים כשמש בצהרים, ומחוברים במערכת הקדושה, וחיך אוכל יטעם לקרב ולהשתלם בכל הנאהב והמתוק ולדחות כל המר והרע לו, באופן שלא יכשל אדם בהם, כנ"ל עש"ה.
 אמנם אחר הטעימה הראשונה של עץ הדעת, שבחמתה נתדבקה בהם צורת גדלות הקבלה העצמיית, ונעשה גופם עם הקדושה ב' הפכים, כנ"ל. אז הגיע השפע של קיום שהיא רפ"ח הבחינות הנ"ל, לידי הסטרא אחרא. ונמצא שרפ"ח הניצוצין שהיו כבר ברורים, חזרו ונתבלבלו בידי הסטרא אחרא, ונולדה צורה חדשה בהמציאות, שהוא ענין הצורה שתחילתה מתוק וסופה מר. כי כן נשתנה צורת הרפ"ח בידי הסטרא אחרא, שאור התענוג שעל ידיהם מביא פירוד וטפה של מרה כנ"ל. שזה הוא צורת השקר, אבי אבות החורבנות וכל בלבול. וז"ש שנטל האמת והשליכו לארץ, ועל כן ניתוסף להאדם מתוך עטיו של נחש, בירור חדש, שהוא כח הפועל השכלי, שאופני פעולתו על ידי בירורי אמת ושקר, שמוכרח לשמש עמו בכל משך זמן מהלך התיקונים, שבלעדו הוא נמנע התועלת, כנ"ל באות ט"ז, עש"ה.
 ובוא והשכל כמות הבלבול שנתהוה בסיבת נפילת הרפ"ח ניצוצין לידי הסטרא אחרא, כי בטרם שטעמו מעץ הדעת, לא יכלה האשה אף לנגוע בדבר האסור, כנ"ל באות י"ז, דאפילו בקירוב נגיעה לעץ הדעת תיכף טעמה בו מרירות בטעם מות, דעל כן הבינה והוסיפה גם באיסור נגיעה, כנ"ל ע"ש, ואחר טעימה הא' שכבר שלטה הנהגת הסטרא אחרא והשקר בקיום המציאות, נעשה להם האיסור כל כך מתוק בתחילתו, עד שלא יכלו עוד לפרוש הימנו, כמו שאמרו ז"ל, שאמר אכלתי ואוכל עוד כנ"ל.
 ובזה תבין מה שהמתן שכר שבתורה הקדושה, מוגדר רק בשלות הגופות. להיות שכל ענין התורה הוא להבאת תיקונו של חטא העץ הדעת, שנתבלבל ההנהגה של קיום המציאות על ידיה. ולתיקון זה ניתנה התורה, כדי לחזור ולהעלות הרפ"ח ניצוצין להקדושה, שאז ישוב ההנהגה של הקיום אל הקדושה, ויסורו הבלבולים מדרכי הקיום המציאות, שאז יוכשרו בני אדם לשלימותם הנרצה מאליהם, על ידי הבירור של מר ומתוק לבד, שהוא הפועל הראשון שבטרם חטאו של עץ הדעת, והבן. וכן הנביאים, אינם מדברים אלא מתיקון הזה לבד, והיא שאמרו חז"ל, "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח", שהוא ענין השבת דרכי קיום העולם בהשגחה המבוררת, כמו שהיתה קודם החטא. "אבל לעולם הבא", פירוש, גמר הענין שהוא השואת צורה ליוצרה כנ"ל, "עין לא ראתה אלקים זולתיך", עש"ה. וכמו שכתוב, שבימות המשיח, "אם מצרים לא יעלה וכו' לא עליהם יהיה הגשם וכו'", והיינו על ידי בירור טוב ורע כנ"ל.


ביאור לדברי חז"ל, שהשלום הוא רק כלי מחזיק ברכה / הצורך לריבוי אנשים בכל דור / ענין אנשים רקים בריבוי כבד מאד, הנצרך לכל נשמה ונשמה / ענין עוז ושלום / כל הדבר שב למקומו בשלום
 כב. ועתה מובן לנו מאמר חז"ל שנכנסנו בו, דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו', ועמדנו בו, למה נבחר מאמר זה לסיום הש"ס. ומובן על פי הנ"ל, דמסבת חטאו של עץ הדעת, פרח נשמת חיים הנצחיית שנפח ה' באפו לצרכי האדם הראשון לבדו, וקבלה לצורה חדשה המכונה זיעה של חיים, כלומר שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאד, לטפין טפין, שנתחלק בין אדם הראשון וכל תולדותיו, עד עת קץ. באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת, אלא צורה נוספה יש כאן, אשר זה אור החיים הכללי שהיה צרורה באפו של אדם הראשון, נתפשט לשלשלת גדולה המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר התיקון המחויב. ולפיכך נמצא שתיכף ביום אכילתו מעץ הדעת מת, ופרח הימנו חיים הנצחיים, אלא שנקשר באבר ההולדה, (שהוא ענין הזווג שנקרא שלום, כמו שכתוב בזוהר וכתבי האר"י) לשלשלת גדולה כאמור.
 ונמצא, שאין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו. באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים לכללות השלשלת. וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה ראוי לישא אשה, ועשר שנים ראוי להמתין על לידת בנים, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סב, א), ונמצא מוליד בטוח בשנת השלשים, ואז יושב וממתין על בנו עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן שיוכל למסור לו את הונו וידיעותיו שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח עליו שלא יאבד זה בענין רע, שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת תחת אביו.
 והנה נתבאר לעיל אות ט"ו, אשר מקרה החטא של עץ הדעת היה במחוייב לאדם הראשון, בסוד הכתוב (תהלים סו, ה) "נורא עלילה לבני אדם", עיין שם היטב. כי צריך לקנות בבנינו כלי חצון לקבלת אור מקיף, באופן, שב' ההפכים יבואו בנושא אחד, בב' זמנים בזה אחר זה, שבזמן קטנותו יהיה סמוך על שלחן הסטרא אחרא, ועל ידי התענוגים דפרודא שמקבל בחמתם מתגדלים בו הכלי קבלה דחלל הפנוי בשיעורם הנרצה, ואז, כשמגיע לגדלותו, ועוסק בתורה ומצות, יהיה מצוי לו היכולת להפוך כלי קבלה הגדולים בעל מנת להשפיע, שהיא עיקר המטרה, שנקראת אור האמת, והחותם, כנ"ל באות י"ד עש"ה.
 אמנם נודע שבטרם שמתחבר להקדושה, מחוייב שוב להתפרש מכל צורת הקבלה שהשיג משלחן הסטרא אחרא, כמו שהגיע אלינו מצוות האהבה, "בכל נפשך ובכל מאודך", ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, דשוב חזר ואבד כל מה שהשיג מסטרא אחרא, ודו"ק היטב. ולפיכך, הזמין השגחתו ית' ריבוי הגופות בכל דור ודור, על דרך שאמרו ז"ל (יומא לח, ב), "ראה הצדיקים שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור". פירוש, שראה ית' שסופם של הצדיקים לדחות לגמרי ענין הקבלה העצמיית, ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החצון הראוי לזה, ועל כן שתלן בכל דור ודור, שאין לך דור שלא יהיה בו חלק גדול מאותם הבריות שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחינת הכלים דחלל הפנוי בשבילם. שיתפעל בהצדיקים בחינת כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם. והוא, מפני שכל בני הישוב יש להם דביקות זה עם זה, להתפעל זה מזה, הן בנטיות הגוף והן בדעות, ועל כן המה מביאים במחוייב את נטיות הקבלה עצמיית להצדיקים, שבאופן זה מסוגלים לקבל את האור המקיף הנרצה.
 אמנם לפי זה, היו צריכים צדיקים ורשעים להמצא בכל דור במשקל השוה, ואינו כן, אלא על צדיק אחד אנו מוצאים אלפי רבבות של ריקים. אלא צריך שתדע ב' מיני שליטות הנמצאים בהבריאה. הא', הוא כח איכותי, הב', הוא כח כמותי. ולהיות שכל אותם המתנהלים לרגלי הסטרא אחרא כחם דל ומצער בזוי ושפל, בלי חפץ ובלי מטרה, אלא הולכין ונהדפים כמוץ לפני רוח. אם כן, איך יוכלו כאלה לפעול מה באנשים חכמי לב, שדרכיהם מבורר בחפץ ותכלית, ועמוד אור העליון מאיר לפניהם יומם ולילה, באופן שיספיקו להביא נטיותיהם הקטנטנות בלבבם. אשר על כן הזמין ית' כח הכמותי בהבריאה, שכח הזה אינו צריך לאיכות של כלום.
 ואסביר לך, על דרך שאנו מוצאים כח האיכותי בגבורה כמו באריות ונמרים, אשר מרוב האיכות שבכח גבורתם, שום אדם לא ילחם בהם. ולעומתם, אנו מוצאים כח וגבורה, בלי איכות של כלום, אלא בכמות לבד, כמו הזבובים, שלגודל הריבוי שבהם שום אדם לא ילחום עמהם, וטיילים האלו, בני חורין המה בביתו של אדם ועל שלחנו הערוך, והאדם מרגיש את עצמו חלש לנגדם. מה שאין כן לעומת זבובי השדה ושרצים וכדומה מאורחים בלתי קרואים, הגם שכחם יהיה ביתר איכות מזבובים הביתים, לא ישקוט האדם ולא ינוח, עד כלה יגרש אותם מרשותו. והוא, מפני שהטבע לא הנחיל להם כח הריבוי כמו לזבובים.
 ועל פי זה תבין, אשר בהכרח מחוייב להמצא המון גדול מאד על כל צדיק וצדיק, עדי שיפעלו בו את נטיותיהם הגסות בכח הריבוי שבהם, משום שאין להם איכות של כלום, והבן היטב, ואכמ"ל עוד.
 וזה שיעור הכתוב (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן", פירוש, שאור החיים הנצחי המושג לכל שלשלת הבריאה, הוא נקרא 'עוז'. ומבטיח לנו הכתוב, שהשי"ת נותן לנו בבטחה העוז הזה. אמנם יש להקשות, הא כיצד, כיון דכל אחד ואחד אינו ענין שלם לעצמו, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יג, א) "טוב לו לאדם שלא נברא משנברא", ואם כן, איך אנו בטוחים בנצחיותו ית'. וזה שגומר הכתוב, "ה' יברך את עמו בשלום", והיינו ברכת הבנים, על דרך שאמרו ז"ל במסכת שבת (קנב, א) "משים שלום בבית בטל", כי על ידי הבנים נמשכת ונקשר השלשלת הזה עד גמר התיקון, ואז נמצאים כל החלקים בנצחיות, ואכמ"ל והבן.
 ולפיכך, אמרו ז"ל, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", כי כמו שברכתו ית' היא נצחיית, צריכים המקבלים גם כן להיות נצחיים, ובזה נמצא אשר על ידי הבנים נאחזים האבות, ועושים ביניהם שלשלת הנצחיות, הראוי להחזיק ברכה הנצחיות, ונמצא שהשלום הוא המחזיק ומנצח על שלימות הברכה.
 ולפיכך סיימו הש"ס במאמר הזה, להיות השלום כנ"ל, הוא הכלי מחזיק בעדינו ברכת התורה וכל המצוות, עד לגאולה שלימה ולנצחיות, במהרה בימינו אמן, והכל על מקומו יבוא בשלום.

אות א' - ה'

אות ו' - יז'

אות יח' - סוף

נכתבה על ידי רבינו בהיותו בלונדון בשנת תרפ"ז, תוכנה עוסקה בחיוב לימוד חכמת הקבלה בימינו; מהות חיבוריו; ביאור הקפי לענין חטא אדם הראשון והשתלשלות מרכבות הקדושה והקליפה זה לעומת זה.